מקורות ההלכה מעניקים סמכות למדינה או לרשות מקומית לגבות סוגים שונים של מיסים, אשר בימינו מקובל לכנותם בשמות מגוונים: מיסים, אגרות, דמי השתתפות, קנסות ושירותים בתשלום[1].
מיסים, כגון מס הכנסה או מס שבח, נגבים מהאזרח בד בבד עם ביצוע פעולות כלכליות שונות, מבלי שהדבר יותנה בשירות ספציפי המתקבל מהמדינה[2].
אגרות, כגון אגרת רישוי או אגרת דרכון, נגבות מאזרח אשר מבקש להשתמש בשירות מסוים, אולם שיעורן אינו נקבע ביחס ישר לשירות המתקבל[3].
דמי השתתפות, כגון מיסי יישוב, נגבים מהאזרח עבור הנאתו ממוצרים ציבוריים, וביחס ישר למידת הנאתו מהם, גם אם אינו יכול לבחור האם ליהנות מהם אם לאו[4].
קנסות, כגון על עבירות בנייה או על עבירות תנועה, מהווים אמצעי ענישה והרתעה המוטל על מי שעבר על החוק, ונועדו בין השאר לסייע לשלטון לממש את מדיניותו והחלטותיו[5]. באופן ספציפי מכיוון שהמדינה היא האחראית לשמירת חיי אדם היא גם מוסמכת להעניש את מי שבהתנהגותו מסכן חיי אדם[6].
בנוסף לתשלומים אלה המוכרים על ידי ההלכה, המדינה או הרשות המקומית גם מספקות שירותים בתשלום לאזרחים המעוניינים בהם, כגון חוגים במתנ"ס העירוני. לאזרח ישנה בחירה האם ליהנות משירותים אלה ולשלם עליהם אם לאו. בתקופת חז"ל, המדינה, ואפילו העיר, לא סיפקו שירותים מעין אלו. אולם, לעניין זה המדינה או העיר אינם שונים עקרונית מכל גוף עסקי אחר המוכר שירותים למעוניינים בהם, ועל עסקאות מעין אלה יחול הדין ההלכתי הרלוונטי. יחד עם זאת, קיים הבדל משמעותי בין המדינה לבין גוף עסקי אחר בהקשר לכך, כי לעיתים המדינה מסדירה בחוק את חובת התשלום בגין השירותים, כפי שנעשה למשל בנוגע לכבישי אגרה.
למעשה על בעל רכב מוטלים כמעט כל סוגי המיסים שמנינו: הוא משלם מיסים החל מרגע רכישת הרכב הכרוכה בנוסף לתשלום מע"מ גם במס קנייה, ומאז בכל תדלוק הוא משלם מס בלו על הדלק. כאשר בעל הרכב מחדש את רישיון הרכב (באמצעות עריכת טסט שנתי לרכב) הוא משלם אגרת רישיון רכב. אם יחנה בחניונים עירוניים או ייסע בכביש אגרה, הוא ישלם עבור שירות, שהבחירה אם לצרוך אותו נתונה בידו, ואם הוא עובר על חוקי התנועה הוא ישלם קנס.
כפי שראינו, ההלכה מסמיכה את המדינה או את הרשות המקומית להטיל מיסים אלו, ועל הנהג למלא את חובתו האזרחית ולשלם אותם. יש להדגיש כי מי שמתחמק מתשלום מיסים ואגרות בדרכים לא כשרות עובר על החוק, ובנוסף לכך, עובר גם על ההלכה אשר מגדירה אותו כגזלן, כדברי הרמב"ם: "דין המלך דין הוא, ולא עוד, אלא שהוא עובר, המבריח ממכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל"[7].
[1] שולחן ערוך חו"מ, קסג; וראו בהרחבה כתר יד, הרשות המקומית בהלכה, עמ' 305 ואילך.
[2] רמב"ם מלכים ד, א.
[3] תוספתא בבא מציעא יא, כג; כפתור ופרח, מד.
[4] תוספתא בבא מציעא יא, יז.
[5] בבא בתרא ח ע"ב: "רשאין בני העיר... ולהסיע על קיצתן" וברש"י שם ד"ה להסיע: "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם". וכן פסקו שו"ת הרשב"א ד, קפה; שולחן ערוך חו"מ רלא, כז. את הסמכות להטיל קנסות מבססים הראשונים על הכלל "הפקר בית דין הפקר". ריטב"א יבמות פט ע"ב, ד"ה הפקר. ראו: הרב נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, עג, שנד הערה 19-17, שכך נהגו למעשה קהילות ישראל השונות.
[6] כך כותב הרמב"ם מלכים ג, י, ביחס למלך ישראל: "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה". אם מותר למלך להרוג את ההורג בשגגה אם "השעה צריכה", קל וחומר שמותר לו לענוש ענישה ממונית את העושה פעולות שעלולות לגרום להריגה בשגגה.
[7] רמב"ם גזלה ואבדה ה, יא.