רב שהסכים לקבל על עצמו בוררות והוציאו הוצאות על פיו וחזר בו

שאלה

רב שהתחייב וקיבל עליו בוררות וההצדדים התכוננו לדיון והוציאו הוצאות על פיו וטרחו במיוחד להגיע ולאחר שהגיעו הוא חוזר בו מקבלת הבוררות האם יש טענה ממונית כלפיו או רק תרעומת נשמח לקבל את מקורות הפסק.

תשובה

לא ניתן לפסוק בדיני חושן משפט ללא שמיעת שני הצדדים ולכן רק נפרוס את המקורות והדיונים. 

סיבות לחיוב הוצאות

א. יש מקום לחייב בהוצאות משני טעמים: א. נזק מדינא דגרמי. ב. דין ערב (עיין מאזנים למשפט על סימן יד, ה).

ויש הבדל בין שני הנימוקים: לפי הנימוק של דין ערב אפילו אם הרב היה שוגג חייב לשלם אבל אם הוא אנוס- פטור. לפי הטעם של דינא דגרמי צריך שהרב יהיה מזיד או רשלן (ראו שו"ת הרמ"א יב שמחייב אפילו אם לא היה אנוס וכך ביארו את שיטתו). דין ערב יהיה קיים כאשר נוכל להגדיר שהיה לדיין איזו הנאה מההסתמכות עליו.

על אילו הוצאות משלמים?

ב. יש לבחון את ההוצאות. כלומר, אם הוציא הוצאות להתכונן לדיון ובסוף ההוצאות האלו ישמשו אותו בהופעתו בפני בית דין אחר, ההוצאות לא היו לחינם, אלא ישמשו אותו אחר כך. ויש הוצאות שלא ישמשו אח"כ כמו הוצאות נסיעה או הוצאות עורך דין שמקבל עבור כל ייצוג. וכן כתב בשו"ת זקן אהרון (ח"א, קטו) במקרה שבא לפניו שהוציאו הוצאות מעבר לכוחותיהם על סמך דבריו של איש אחר אבל מ"מ העסק הושבח, שאין זה נקרא כלל נזק אלא שבח, ואם כן אין לחייב על זה. וכן נראה גם במקרה שלפנינו שיש הוצאות שבברור השביחו והכינו אותו לדין הנוסף שיהיה.

מקורות לחיוב הוצאות:

1. רמ"א חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ה

"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו"

וכתב הפתחי תשובה (שם, טו):

"עיין בתשובת חות יאיר סי' קס"ח שכתב, ומזה פסקתי במי שכתב לחבירו שיבוא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבוא, ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה, שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס, חייב לשלם לו היזקו"

2. סמ"ע (לט ס"ק מו)

ז"ל הטור [סעיף י"ט], ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה, ואמר לו לך לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו שאתה חייב לי מנה, ומסור לי השטר ואלוך, והלך והביא לו השטר, כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, ואח"כ חזר ראובן וכו', כתב הרמב"ן שחייב להלוות לו כו'. והטור מסיק וכתב ז"ל, ואינו נראה, שבכתיבת השטר לא נתחייב המלוה להלוות לו, ע"כ. ובעיר שושן [סעיף י"ז] כתב ז"ל, ונראה שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן, מדיני דגרמי, ע"ש, ודברי טעם הן:

3. חו"מ שלג, ח- האומר לאומן עשה כלי ואקנה ממך ולא לקח חייב לשלם.

4. חו"מ שו, ו- שולחני שאומר שהדינר יפה ונמצא רע.