מצוות צדקה – בירור הלכתי, ספרותי והיסטורי

העבודה מקיפה שני חלקים, המוקדשים כל אחד לשאלה אחת הקשורה לנושא המרכזי. נחקרים בה טקסטים מתוך ספרות התושב"ע הרלוונטית לנושא הצדקה וכן נבדקת השתלשלות ההלכה בנושאים הנידונים. מטרת הבדיקה היא לגלות את ההתפתחות והשינויים שחלו בנושא במהלך ההיסטוריה, כמשתקף מספרות הפסיקה, וספרות השאלות והתשובות.

חלק א של העבודה עוסק בהגדרת קו העוני וההתפתחות שחלה בנושא. בחלק זה שמונה פרקים.

פרק א: מתאר את מצוות צדקה על פי המקורות המקראיים והתנאיים. על פי המקורות המקראיים יש לתת לעני די מחסורו אשר יחסר. לעומת זאת, חכמי המשנה סבורים שיש לצמצם את הנתינה למינימום ההכרחי לקיום. במשנה נקבע שמי שיש לו מאתיים זוז במזומן, או חמישים זוז המושקעים בהשקעה נושאת רווחים, נחשב לעשיר ואינו נוטל מתנות עניים. בסכומים אלה אפשר היה ככל הנראה לרכוש מזון וביגוד ליחיד למשך שנה. מתוך דברים אלו נבנית הגדרת קו העוני.

פרק ב: ממשיך את הדיון, בניתוח היחס לעוני ולעניים בתלמודים. בתלמוד הבבלי דנים האמוראים בשאלה האם יש לאמת את בקשתו של העני לפני שנותנים לו צדקה מהקופה הציבורית. תקנה, המיוחסת לחכמים בזמן שבתם באושא, קובעת כי נתינתו של היחיד לעני תהיה בגובה מקסימלי של חומש מרווחיו, כדי שהנותן לא יתרושש.

התלמוד הבבלי עוסק גם בתיאור שני מוסדות הצדקה - התמחוי והקופה- והגבאים הממונים על פעילותם. בתלמוד הירושלמי נידונים אותם נושאים כמו בבבלי. היחס של חכמי ארץ ישראל לעניים היה מתחשב ונוח יותר מזה של חכמי בבל. חכמי ארץ ישראל התייחסו להחלטות הקשורות לחלוקת צדקה כאל דיני נפשות ולכן פסקו שמזון וביגוד פשוט יש לתת ללא כל בדיקה.

פרק ג: עוסק בתיאור קו העוני בספרות הרבנית בתקופת הראשונים . הרמב"ם פוסק שמי שאין לו מאתיים זוז רשאי ליטול מתנות עניים וצדקה ממונית.

'הטור' מביא בשם 'יש אומרים' שהגדרת קו העוני שבמשנה אינה רלוונטית יותר. ההגדרה החדשה היא: כל מי שאין לו קרן נושאת רווחים, שמהם ניתן להתפרנס, נחשב עני ורשאי ליטול צדקה. הגדרה הלכתית זו היא שיאה של פסיקה, בספרות השאלות והתשובות של חכמי אשכנז במאות 14-12, המציעה פתרונות הלכתיים המאפשרים גם למי שיש לו מאתיים זוז ליטול צדקה, אם הסכום שבידו אינו עונה על צרכיו.

פרק ד: מקדם את הדיון בנושא קו העוני על-פי ספרות התושב"ע במאה ה16-. רבי יוסף קארו, בספרו שו"ע אחרי הצגת הגדרת קו העוני שבמשנה מביא את דברי ה'יש אומרים' שבטור וכותב שדבריהם "דברים של טעם". מספרות השאלות והתשובות שנכתבה באותה עת ניתן ללמוד שהגדרת המשנה וזו של ה'יש אומרים' התקיימו בספרות התושב"ע זו בצד זו. הרב שמואל מדינה, בן המאה ה16, מחדש דבר בהגדרת קו העוני: לדעתו, מי שיכול להתפרנס בכוחות עצמו אינו זכאי לצדקה גם אם אין לו מאתיים זוז, ומי שאינו יכול להתפרנס, יקבל צדקה גם אם יש לו מאתיים זוז.

פרק ה: מרחיב את הדיון בנושא קו העוני על פי ספרות התושב"ע במאות 19-17, כשמודגשת בפרק במיוחד שיטתו של ה'חת"ם סופר'. בספרות השאלות והתשובות שנכתבה באשכנז הגדרת קו העוני היא: מי שאין לו כדי פרנסתו בריווח נחשב עני, כהגדרת ה'יש אומרים'. בתשובות שנכתבו על ידי פוסקים ספרדיים, ההגדרה היא: מי שאין לו מאתיים זוז נחשב עני, כהגדרת המשנה.

תשובה מפורטת בנושא הזכאות לצדקה כתב החת"ם סופר. בין השאר הוא קובע שיש לבדוק את 'עומק' העוני של כל מבקש צדקה, מפני שיש עניים ברמות שונות, ויש לחלק את הצדקה בהתאם לצרכים האמיתיים של העניים.

פרק ו: מרחיב את הדיון בהגדרת קו העוני בספרות השאלות והתשובות של המאה ה20-. מספרות השאלות והתשובות שנכתבה במאה העשרים ניתן ללמוד על מגמה להרחיב את מעגל הזכאים לצדקה. קו העוני על פי הגדרתו החדשה יוצר מעמד חדש של אדם שהוא עשיר ועני בו-זמנית. מי שיש לו כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו אך אין לו די כסף לצרכים מיוחדים, כגון צרכי חתונה או קניית דירה, מוגדר כעני כלפי צרכים אלו, ומאידך גיסא, היות שיש לו די הצורך לפרנסתו, ייחשב לעשיר ויחויב לתת צדקה לעניים שאין להם די פרנסתם.

פרק ז: מפרט את אופן בדיקת זכאותו של העני לצדקה על פי ספרות התושב"ע. השאלות הנידונות הן: א. האם יש לבדוק את מצבו הכלכלי של העני לפני שנותנים לו צדקה. ב. האם יש לבדוק את בקשתו של העני לכל סוג של תמיכה, או שיש לבדוק רק בקשת תמיכה לצרכים מסוימים. בתלמוד הבבלי נפסק שבקשת צדקה לקניית ביגוד יש לבדוק ואילו בקשת צדקה לקניית מזון נענית ללא בדיקה. בתלמוד הירושלמי נפסק שגם בקשת צדקה לקניית ביגוד פשוט נענית ללא בדיקה. בספרות הפסיקה ובספרות השאלות והתשובות יש מעט חומר בנושא זה. מתוך כך אפשר שבפועל לא הקפידו לבצע את הבדיקות ונתנו צדקה לכל מבקש ללא בדיקה. גם המחוקק הישראלי הנחה את הפקידים הממונים על חלוקת כספי הסעד והצדקה לבדוק את מצבו הכלכלי של העני רק בעת הצורך.

פרק ח: עוסק בשאלת שאלת חיוב העני למכור מרכושו לפני שיהיה זכאי לצדקה. בתלמוד הבבלי יש לכאורה סתירה בין המשנה לברייתא בשאלה זו. מהתשובות הניתנות לישוב הסתירה עולה, שלדעת חכמי התלמוד, עני המבקש צדקה צריך למכור את כלי מותרות שברשותו לפני שנותנים לו צדקה מהקופה. חכמי התלמוד מבחינים בין עני המקבל צדקה בצנעה, שאותו אין מחייבים למכור מרכושו. את העני הפונה לקופה הציבורית מחייבים למכור מרכושו לפני שנותנים לו צדקה. בספרי הפסיקה של הרי"ף, הרמב"ם והטור, נפסק שמחייבים את העני למכור כלי מותרות לפני שתיענה בקשתו לצדקה.

חלק ב . עוסק בנתינה לעני, הנתינה של הפרט והנתינה הציבורית. בחלק זה שבעה פרקים.

פרק ט: פותח את הדיון בשאלת הנתינה לעני על-פי ספרות ההלכה. על פי המקורות המקראיים יש לתת לעני די מחסורו אשר יחסר. קשיים כלכליים, שנוצרו בעקבות חורבן הארץ בידי הרומאים, גרמו ככל הנראה לחכמי המשנה לקבוע גבולות לנתינת הצדקה, כדי שאפשר יהיה לתת לכל הנזקקים. בתלמודים מובאת תקנה, המיוחסת לחכמים בזמן שבתם באושא, אשר מנוסחת כתקנת מקסימום בתלמוד הבבלי: אין לתת יותר מחומש מהרווחים לצדקה. בתלמוד הירושלמי הניסוח הוא חיובי: יש לתת לעניים חומש מהרווחים מדי שנה. הרמב"ם פוסק שעשיר בעל יכולת כלכלית ייתן לעני די מחסורו, גם אם נתינה זו עולה על חומש, ואילו מי שאין ידו משגת ייתן בהתאם ליכולתו עד למקסימום של חומש מרווחיו. כך פוסק גם השו"ע. מדברי הרמ"א נראה שלדעתו גם עשיר בעל יכולת לא ייתן בשום מקרה יותר מחומש.

פרק י: ממשיך את הדיון בשאלת הנתינה לעני, על-פי ספרות ההלכה של העת החדשה. דעותיהם של הרמב"ם מחד גיסא והרמ"א מאידך גיסא, בשאלה האם מותר לתת יותר מחומש לצדקה, משתקפות בספרות התשובות שנכתבה במאות 20-18. יש פוסקים הרואים ביכולתו של נותן הצדקה גורם מכריע בשאלת כמות הצדקה שיש לתת. בהתאם לשיטה זו, עשיר מופלג רשאי לתת גם יותר מחומש מרווחיו לצדקה. בספרי פסיקה של פוסקים אחרים מושם הדגש על מצבו וצרכיו של העני. במצבים של פיקוח נפש יש חובה לתת לנזקק די צורכו כדי להצילו גם אם נתינה זו תהפוך את הנותן לעני.

פרק יא: מעלה לדיון את דין הפרשת מעשר כספים, על-פי המדרש, המשנה והתלמודים, ועל-פי ספרות הפסיקה וספרות השאלות והתשובות. לדעת חכמי התוספות המקור לחיוב הפרשת מעשר מהכספים הוא, מדרש ספרי על הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא שנה בשנה" (דברים, יד כב). מקור זה 'נעלם' מעיניהם של חכמי התלמוד, הגאונים, הרמב"ם והטור, שלדעתם אין מקור מקראי המלמד על חובת הפרשת מעשר כספים.

שלוש דעות עיקריות בנושא : א. יש חובה מדאורייתא להפריש מעשר כספים. ב. החובה היא מדרבנן. ג. אין כלל חובה להפריש זהו מנהג בלבד ולא כולם נוהגים לקיימו.

בספרות התושב"ע שמקורה באשכנז במאות 14-12 מתוארים מנהגי קהילות ויחידים שהפרישו מעשר כספים. גם מספרות השאלות והתשובות מהמאות 20-19 ניתן להסיק שהנוהג להפריש מעשר כספים היה נוהג שאנשי סגולה קיימוהו, אך לא היה מנהג נפוץ.

פרק יב: דן בשימושים האפשריים במעשר כספים. א. נתינה לעניים, בעיקר לעניים תלמידי חכמים, או לעניים קרובי משפחה, או לעניי ארץ ישראל. ב. תמיכה כלכלית בילדים בוגרים המתגוררים בבית ההורים. ג. חינוך לתורה של ילדי עצמו, או ילדי אחרים. ד. לצורכי מצווה שונים, כגון לבית הכנסת, או לקניית מצוות בהידור, או לתמיכה במוסדות שונים, לקניית ספרי לימוד לשימוש ציבורי, ואולי גם לתמיכה בעיתונים דתיים. ה. לקרן קופת גמילות חסדים.

פרק יג: מנתח את הכלים לחלוקת צדקה, תמחוי וקופה. בתמחוי אספו מזון וחילקוהו בו-ביום לעניים עוברי אורח, ואילו בקופה אספו הגבאים ממון וחילקוהו לעניי העיר מדי יום שישי. הרמב"ם קובע שאין מקום שאין בו קופה, אך יש מקומות שאין בהם תמחוי. קביעה זו מעידה שמוסד התמחוי נטמע בקופה, שהפכה לכלי המרכזי לחלוקת צדקה. במאות האחרונות אפשר שוב למצוא את מוסד התמחוי, העוסק בחלוקת מזון לעניים. פעילויות התמחוי התרחבו ושמו הוסב ל'בית תמחוי', בית המספק מזון ושירותי לינה לעניים הנזקקים.

פרק יד: קופה- כלי שהפך למוסד. עוסק במספר נושאים: 1. מספר הגבאים הנחוצים לניהול הקופה. 2. התכונות הנדרשות מהגבאי. 3. שינוי ייעוד כספי הקופה. הקופה שהייתה בתחילת הדרך כלי לאיסוף צדקה, הפכה במשך הזמן לקרן לצדקה. הקרן נוהלה בידי שלושה גבאים נבחרים, שתפקידם היה להחליט כמה יקבל כל עני. כתוצאה מסמכותם צברו הגבאים עצמה רבה. בתלמוד הבבלי יש עדויות על כך שגדולי האמוראים היו גבאי צדקה. מעיון בספרות התושב"ע מתקופות מאוחרות יותר עולה שעם הזמן חל פיחות מתמיד בדרישות לתפקיד הגבאי. דרישות המינימום מהמועמדים הן:

א. שיהיו מקובלים ורצויים לציבור התורמים. ב. שיהיו שומרי מצוות. ג. שיהיו בקיאים בדרכי ניהול הקופה. מתקנות הקהל שמקורן בקהילות ישראל באיטליה במאה ה17 אפשר להתרשם שנוסדו מספר קופות, כשכל קופה עונה על צורך מסוים של העניים. מדברי הפוסקים הראשונים נראה שבני העיר יכולים לשנות את יעוד כספי קופת הצדקה העירונית לכל דבר שירצו. גבאי ממונה או חכם גדול רשאי גם הוא לשנות את יעוד הכספים. אבל יש מהראשונים שסברו כי אסור לשנות את יעוד כספי הקופה. מעיון בספרות השאלות והתשובות מהמאות 20-19 נראה שהייתה העדפה לעניים תלמידי חכמים, ולעניי ארץ ישראל, על פני עניים אחרים.

פרק טו: דן ביחסים שבין הקופה לבין העניים המחזרים על הפתחים. ההלכה התלמודית קובעת שגם עני המחזר על הפתחים יקבל צדקה מהקופה, גם אם סכום קטן. מתקנות שתוקנו בקהילות שונות באירופה נראה שנעשו ניסיונות לצמצם את תחום המחיה של העניים, עד כדי איסור לחזר על הפתחים. גם בעיר תל אביב נעשה ניסיון להגביל את צעדיהם של פושטי היד. אבל תקנות וניסיונות אלו נתקלו בהתנגדות של גדולי הרבנים, שראו בהם 'מידת סדום'.

נספח מס' 1: סוקר את המטבעות המוזכרים בנושא הצדקה, במשנה, בתוספתא ובתלמודים, וערכם. בנספח זה מתוארות שתי שיטות למדידת ערך המטבע. א. ערך המטבע בהתאם לסוג המתכת שהוא עשוי ממנה, משקלה ומחירה. ב. ערך המטבע בהתאם לכוח הקניה שלו. על-פי שתי השיטות משתנה קו העוני בהתאם לשינויים במחיר המטבע או בהתאם לשינויים בכוח הקניה שלו.

נספח מס' 2: מציג את הגדרת העוני ומדידתו בעולם המערבי במאות 20-19. בארצות המפותחות שבעולם המערבי נוצרו, בסוף המאה ה19 ובעיקר במאה ה20, כלי מדידה והערכה שמטרתם להגדיר קו עוני שכל מי שנמצא תחתיו זכאי לתמיכה מהקופה הציבורית. התגבשו שלוש שיטות עיקריות המגדירות את קו העוני. אפשר למצוא קווי דמיון בין הגדרות קו העוני שבספרות התושב"ע לבין הגדרות העוני שבארצות המפותחות.