הסכם בוררות

הרב הלל גפן

מבוא א. לב ההסכם – "על פי דין או לפשרה" ב. סמכות למתן צו עשה ג. התחייבות לשלם על נזק עקיף (גרמא)

ד. חיוב על מניעת רווח ה. הוצאות משפט ו. פשרה על פי רוב דעות ז. מעמדו ההלכתי של תאגיד משפטי

מבוא

דיון בבית דין לממונות מתחיל בחתימה של שני הצדדים על הסכם בוררות. הדבר נדרש הן על פי ההלכה, כדי להגדיר את סמכויות בית הדין, והן על פי החוק, כדי להעניק לבית הדין את הסמכויות המוגדרות בחוק הבוררות. חוק הבוררות מאפשר אכיפה של פסק הדין באמצעות "רשות האכיפה והגביה" (לשעבר, 'ההוצאה לפועל'). זאת, לאחר אישור פורמאלי של בית המשפט המחוזי. על פי חוק הבוררות הסכם בוררות יכול להיחתם לאחר שהתגלעה מחלוקת בין צדדים או מראש, למשל, בעת חתימת חוזה ניתן לקבוע שכל מחלוקת תתברר בפני בורר:

"הסכם בוררות" – הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו.[1]

הצורך ההלכתי ביכולת האכיפה שמעניק החוק נובעת מכך שתפקידו של בית הדין אינו מסתיים בהוראת ההלכה, אלא הוא מצווה על מימוש פסקי הדין שלו. כפי שנאמר:[2] "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ופירש רש"י: "שופטים – דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

מכאן למדנו שאין די בכך שבית הדין יאמר את דברו, אלא צריך שתהיה יכולת לאכוף את פסקי הדין ולהוציא אותם לפועל. לפיכך, אם אין אפשרות לאכוף את פסק הדין, כגון כאשר הצדדים לא חתמו על הסכם בוררות, או כאשר אין תוקף להסכם הבוררות, בית הדין לא ידון בעניין.

לעומת הנוסח המינימאלי שדורש החוק, במקרים רבים הסכם הבוררות ארוך ומפורט יותר, ותפקידו לקבוע את זהות בית הדין ולהגדיר את הסמכויות ההלכתיות שלו, ואכן שטר שבו מוגדר בית הדין מופיע כבר במשנה.[3]

במאמר זה נבאר את הסכם הבוררות, שהוא המסמך שמעניק את התוקף החוקי לפסק הדין של בית הדין. לשם כך נבחר הסכם הבוררות של רשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית" שהוא מפורט מאוד, וממנו ניתן להבין הסכמים קצרים יותר.

א. לב ההסכם – "על פי דין או לפשרה"

בכל בתי הדין מקובל לכתוב בהסכם הבוררות שבית הדין מוסמך לדון את הצדדים "על פי דין או לפשרה". נוסח זה נקבע בהמשך למה שנפסק בשולחן ערוך: "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה".[4] הטעם הוא משום החשש שהדיינים אינם יודעים לדון דין תורה כראוי ואינם יכולים להתחייב שהדין יצא לפי דין תורה במדויק.

הסכמת הצדדים לפשרה כוללת כמה סוגים של פשרות:

האחד, פשרות על פי שורת הדין. למשל, כאשר אדם מחויב בשבועה, כתבו בתוספות[5] שניתן להמיר את השבועה בחיוב חלקי במסגרת פשרה, וכך נפסק בשולחן ערוך.[6] כמו כן, כאשר לא ניתן להגיע לחקר האמת כתב הרא"ש[7] שיש לפשר בין הצדדים כדי לסיים את המחלוקת, וכך נפסק בשולחן ערוך.[8]

השני, פשרה שנעשית כאשר הנסיבות של המקרה הנדון בפני בית הדין מחייבות סטייה מן הדין, כפי שכתב הראי"ה קוק:

דבאמת מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה וביצוע במקום ספק;

או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי אי אפשר יהיה להוציא אל הפועל...

והדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.[9]

דהיינו, יש מקום לפשרה כאשר יש ספק בדין, או כאשר היצמדות לשורת הדין תביא לתוצאה שקשה ליישמה או כאשר במקרה המסוים פסיקה על פי שורת הדין תהיה מנוגדת ל"יושר השכלי".

השלישי, נוסח זה מעניק לבית הדין את הסמכויות המלאות של בית דין, סמכויות שהוגבלו במשך השנים על ידי ההלכה עצמה.[10] כך לדוגמה, הדבר מאפשר לבית הדין להכריע על פי השכנוע הפנימי שלו גם כאשר אין שני עדים.[11] כמו כן, הדבר מאפשר לבית הדין להכריע במחלוקות הלכתיות ואין אחד הצדדים יכול לטעון 'קים לי' כדעת המיעוט.[12]

הרביעי, פשרה על פי שיקול דעתו של בית הדין. למשל, בתי הדין נוהגים להשתמש בסמכות הפשרה כדי להכריע לפי אומדן דעתם כאשר מדובר בנושא קטן שעלות בירורו איננה סבירה.[13]

חשוב להדגיש, שנוסח זה איננו מאפשר לדיינים לפסוק באופן שרירותי, אלא רק לסטות מן הדין כאשר ישנו הכרח. סטייה כזו מכונה בפוסקים "פשרה קרובה לדין".[14] לעומת זאת, בגמרא מכונים דיינים המחייבים בחצי מהתביעה ללא טעם "דייני דחצצתא"[15] ופירש רשב"ם:[16] "דייני דחצצתא – דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק". ובכל זאת יש להעיר על כך שיש בתי דין שאינם מקפידים על הוראה זו ופוסקים פשרה שרירותית על הצדדים.

מה דינו של נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן להעניק לבית הדין את הסמכות לכפות פשרה על הצדדים?

שאלה זו נדונה בפני בית הדין הרבני בירושלים,[17] ונחלקו בה דייני בית הדין: דעת המיעוט[18] הייתה שבמקרה כזה הנתבע אינו מוגדר כמי שסירב להתדיין בדין תורה, ואף שפשרה היא מצווה, אין לכפותה על מי שאינו מעוניין בפשרה.[19]

לעומת זאת דעת הרוב הייתה שנתבע שאינו מוכן לחתום על הנוסח "בין לפשרה" הוא בגדר סרבן, ועל בית הדין להתיר לתובע לתבוע אותו בערכאות.

גם הרב אליעזר וולדינברג[20] כתב שהמסרב לקבל עליו את מנהג בתי הדין לכתוב בהסכם הבוררות "בין לדין ובין לפשרה" מוגדר כסרבן מחמת שני נימוקים: האחד, כיוון שעל פי השולחן ערוך יש סמכות לדיין לעשות דין כעין פשרה, או "לוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות", ובעל הדין אינו יכול לדרוש מבית הדין לוותר על הסמכות הנתונה לו לפי הדין. הנימוק השני הוא שמנהג בתי הדין הוא להחתים את הצדדים על שטר בוררות שכתוב בו "הן לדין והן לפשר", ובעל הדין אינו יכול לדרוש שינהגו בו אחרת.

הרב יועזר אריאל[21] כתב שהאפשרות לסרב לנוסח "בין לפשר" מותרת רק אם הנתבע מוצא בית דין אחר בעירו שמוכן לדון אותו לפי דין תורה בלבד, אבל אם לא יציג תוך זמן סביר הסכם בוררות שנחתם על ידו בבית דין אחר הוא אינו רשאי לסרב.[22] יש לציין שכיום לא ידוע על בית דין שמוכן לדון שלא על פי הנוסח המקובל.

אמנם, אדם יכול לדרוש שהנוסח שייכתב הוא "בין לדין ובין לפשרה הקרובה לדין". נוסח כזה מותיר בידי בית הדין את מרחב שיקול הדעת הנדרש, אולם, מגביל מרחב זה.[23]

לסיכום, בכל הסכמי הבוררות מקובל לכתוב שהצדדים מקבלים את בית הדין בין לדין ובין לפשרה. הדבר מאפשר לבית הדין להשיב לעצמו את סמכויות הדיון המקוריות על פי ההלכה ואף להרחיב אותן. נתבע שמסרב לחתום על הסכם בוררות בנוסח המקובל רשאי לכל היותר לבקש להתדיין בבית דין שדן רק על פי הדין. אולם, אם לא ימצא בית דין כזה (וכאמור לא ידוע שיש בית דין כזה) יהיה עליו לחתום על הנוסח המקובל.

ב. סמכות למתן צו עשה

שאלה הלכתית מתעוררת ביחס ל"צו עשה", כגון צו הריסה וכדומה. שהרי אדם אינו יכול להתחייב לעשות מעשה, כיוון שהדבר מוגדר כ"קניין דברים" שאינו חל. דוגמה לדבר: שותפים שהתחייבו לחלק את החצר המשותפת, ועשו מעשה קניין על כך, יכול כל אחד מהם לחזור בו ומעשה הקניין אינו מחייב, כיוון שהוא מוגדר כקניין דברים. נשאלת השאלה: מה מחייב את בעל הדין לקיים צו עשה של בית הדין, הרי התחייבותו בהסכם בוררות זה היא בגדר "קניין דברים".

הרב יועזר אריאל[24] משיב על כך ואומר שלא מדובר בקניין דברים, אלא ההתחייבות והקניין חלים על נכסים ממשיים, כיוון שהצדדים משעבדים את נכסיהם לביצוע פסק הדין של בית הדין. צו הריסה פירושו הוא שבית הדין מונע מצד א' את פעולת הבנייה או השימוש בנכס בהסתמך על כך שהנכס משועבד לצד השני.

לפיכך, למעשה בית הדין מוסמך על פי ההלכה לתת צו עשה.

ג. התחייבות לשלם על נזק עקיף (גרמא)

בנוגע לנזקים עקיפים נחלקו ראשונים: יש ראשונים הסוברים שיש לחלק בין שני מונחים תלמודיים לגרימת נזק: "גרמא" ו"גרמי". לגבי "גרמא בנזקין" נאמר בכמה מקומות בתלמוד "גרמא בנזקין פטור",[25] ואילו לגבי "דינא דגרמי" נחלקו תנאים,[26] ונפסק להלכה שחייב.[27] אלא שנחלקו אותם ראשונים בהגדרת "גרמי" שבו יש לחייב את המזיק.[28]

לעומתם הריצב"א[29] ושעמו סוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא באופן גרימת הנזק, אלא שחכמים קנסו את המזיק בכל היזק המצוי ורגיל לבוא וקראוהו גרמי, וכל שאינו מצוי ורגיל קראוהו גרמא. הרמ"א[30] הביא את שתי השיטות האמורות.

בניגוד לשיטות שהוזכרו לעיל, הרמב"ם,[31] לא חילק בין גרמי לגרמא לא באופן גרימת הנזק ולא בדין. אחרונים[32] ביארו שעל פי הרמב"ם האומרים "גרמא בנזקין פטור" פוטרים גם בגרמי, והמחייבים בגרמי מחייבים גם בגרמא. הרמב"ם פסק להלכה ש"כל הגורם להזיק – חייב",[33] אלא שגם לשיטתו יש מקרים בהם פטור.[34]

על רקע המחלוקת יש קושי לבית הדין לחייב בחלק מהנזקים העקיפים. לפיכך, יש מפוסקי זמננו[35] שכתבו שיש לתקן תקנות להרחבת סמכות בית הדין לחייב בנזקים עקיפים.

הרב זלמן נ. גולדברג כתב שניתן לחייב את המזיק בגרמא מדין פשרה.[36] הוא נימק זאת בכך, שבחלק גדול ממקרי הגרמא המזיק חייב בדיני שמים,[37] ולפי קצות החושן[38] הכוונה היא שהוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים אלא שבית הדין אינו כופה אותו לשלם את מה שהוא חייב. אולם, הפשרה שכופה בית הדין פוטרת את המזיק מדין שמים,[39] כיוון שהסכמת התובע לפשרה כמוה כמחילה על הסכום הנוסף המגיע לו. נמצא שלשני הצדדים יש תועלת בפשרה זו: לתובע יש תועלת בכך שהוא מקבל חלק מהסכום על פי פסק בית הדין, ולנתבע יש תועלת בכך שאינו משלם את מלוא הסכום שהיה צריך לשלם בדיני שמים.

יש אומרים שהמזיק בגרמא חייב בדיני שמים רק אם הזיק במזיד, אבל אם הזיק בשוגג או באונס פטור מדיני שמים.[40] במקרה כזה אין בית הדין יכול לחייב על גרמא מדין פשרה. לפיכך ישנם הסכמי בוררות שמסמיכים את בית הדין באופן מפורש לחייב בנזקי גרמא, והדבר מועיל במקרים שהנזק נעשה בשוגג,[41] וגם כאשר נעשה במזיד או מתוך רשלנות פושעת הדבר ישפיע על גובה החיוב.

בנוסף, התחייבות מפורשת של הצדדים בוודאי טובה יותר מאשר שימוש בסמכות הכללית לפשר.

ד. חיוב על מניעת רווח

במקרה של מניעת רווח יש פחות מקום לחייב בתשלום, אפילו ביחס לנזק עקיף.[42] מניעת רווח יכולה שתהיה במקרה שלווה מסרב להחזיר הלוואה במועד ומונע מהמלווה להפיק רווחים מהכסף. כך גם כאשר שוכר מפנה את הדירה המושכרת באיחור, ומקשה על המשכיר למצוא שוכר חלופי במחיר גבוה. בעניין זה נאמר בירושלמי:

תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת... אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו.[43]

דהיינו, אדם נתן את כספו לאחר כדי שזה יעשה בו עסקים והרווחים יתחלקו בין שניהם, ואילו המקבל לא עשה עם הכסף דבר – המקבל פטור. לעומת זאת, ישנם מקרים כמו מבטל שדה חברו שמחייבים אותו לשלם כיוון שהיו רגילים להתחייב על כך.[44] ישנו ספק בירושלמי האם מבטל ספינת חברו וחנות חברו דומים למבטל שדה או למבטל מעות, והספק לא נפשט.

לדעת הרמ"א ישנם מקרים שבהם המבטל כיסו של חברו חייב, כגון לאחר שבעל המעות תבע אותן מהמחזיק בהן, והמחזיק סירב להחזיר והרוויח בעצמו מהכסף:

ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא.[45]

החתם סופר הוסיף וכתב שאם בעל המעות יוכיח שהייתה לו אפשרות ממשית להשקיע את הכסף בעסקה רווחית אזי המחזיק במעות חייב לשלם לו לפחות מחצית השכר:

מתביעה ואילך ומברר שיש לו עיסקא להרוויח והוא מעכבו אז הוה ליה זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא על כל פנים והוא יקבל פלגא בהפסד...

הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו, אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח היה יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם.[46]

לפי דברי החתם סופר יש יסוד לחייב על מניעת רווח מוכח. לעומת זאת, לדעת המהרש"ל המבטל כיסו של חברו פטור, אפילו אם בעל המעות תבע לקבל את כספו ויש לו עדים שיכול להרוויח בהם רווח גמור, זאת, אף אם המחזיק בכסף הרוויח ממנו:

אלא נראה בעיני שבין פקדון בין מלוה לא שייך בטול כיס אפילו אם הרוויח וכן איתא במסקנא במרדכי, ואפילו תבעו זה לדין ואמר תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא אם לא בגזלן עתיקא כדפירשתי.[47]

האחרונים הוכיחו מדברי המרדכי[48] שאם אדם התחייב לשלם לחברו במקרה שימנע ממנו רווח הוא חייב לשלם על פי התחייבותו.

כדי להכריע על פי הדעות המרחיבות (כגון החתם סופר) בחוזה שלפנינו הצדדים מתחייבים לשלם על מניעת רווח כפי שיקבע בית הדין.

ה. הוצאות משפט

מעיקר הדין הוצאות בית הדין מוטלות על שני הצדדים. כך עולה מהמקורות הבאים.

במשנה "אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר".[49] לפי אחד הפירושים בגמרא[50] מדובר בשטרי טענות, כלומר סופרי הדיינים כותבים את טענות בעלי הדין ומוסרים לדיינים כדי שבעלי הדין לא יוכלו לחזור בהם ממה שטענו.

הריב"ש[51] למד מכאן שכל הוצאות בית הדין מוטלות בשווה על שני הצדדים. כגון: שכר בטלה לדיין, וכן אם בית הדין היה צריך להתייעץ עם דיינים מומחים או להזמין עד מומחה שכרו מוטל על שני הצדדים. הטעם הפשוט לכך הוא ששני הצדדים מעוניינים בהוצאת האמת לאור, ולכן הם חייבים בשווה בהוצאות בית הדין ובכלל זה, אגרת בית הדין,[52] שכר טרחה של מומחה וכדומה.

לעומת זאת באופן עקרוני כל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאות שהוא הוציא, ואין לחייב בהן את חברו. כך למדו תוספות מהגמרא,[53] ואלו דבריהם:

ויוציא מנה על מנה – מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת.[54]

דהיינו אף מי שחויב בדין אינו מחויב לשלם את ההוצאות הכרוכות בדין. דברי בעלי התוספות הובאו בראשונים רבים,[55] וכך נפסק בשולחן ערוך: "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".[56]

המצב שונה כאשר מדובר בבעל דין שמסרב לדון בדין תורה. בעקבות הגמרא[57] כתב הרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג:

מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב, ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא.[58]

דעה זו הובאה על ידי פוסקים רבים.[59] וכן פסק להלכה בשולחן ערוך:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו.[60]

ישנם מקרים נוספים אשר בהם אחד הצדדים גורם הוצאות מיותרות לחברו, ואפשר לחייבו בהוצאות מדין גרמי, כמו בהלכה שכתב הרמ"א:

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.[61]

וכן בתביעה קנטרנית, כגון כאשר התובע תבע תביעה שקרית בדין תורה כדי להטריד את הנתבע.[62] כמו גם אדם שחתם על הסכם בוררות ונעדר בזדון מדיון שנקבע מראש,[63] או ביקש דיון שלא היה בו צורך וכדומה.[64] במקרים אלו אפשר לחייב מדין גרמי כיוון שהייתה כוונה להזיק ולגרום להוצאות.

לגבי גובה ההוצאות הרמ"א פסק: "כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול, אלא צריך לברר כמה הוציא, או הבית דין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו".[65]

יש מפוסקי זמננו שכתבו שיש לתקן תקנה שתרחיב את החיוב על הוצאות משפט.[66] למעשה, בתי הדין מחייבים על בסיס ההתחייבות לשלם הוצאות משפט בהסכם הבוררות. התחייבות זו מרחיבה את סמכות בית הדין לחייב בהוצאות גם מי שנהג ברשלנות וגרם הוצאות לצד השני, או על הוצאות שהן בגדר מניעת רווח כגון אובדן ימי עבודה.[67]

בכלל גרימת הוצאות ברשלנות: בעל דין ששכח להגיע לדיון למרות שקיבל הזמנה,[68] תביעת שווא שהוגשה ברשלנות, וכן קיום הליכי ביניים מיותרים,[69] ובעל דין שלא שילם חוב ברור וכדומה, ואילץ את בעל דינו לתבוע אותו.[70]

ו. פשרה על פי רוב דעות

כתב בשולחן ערוך: "אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם".[71] זו דעת הנימוקי יוסף[72] והמרדכי[73] בתחילת מסכת סנהדרין. רבי עקיבא איגר בחידושיו על השולחן ערוך[74] הביא את דעת המהריק"ש שהדברים אמורים כאשר הצדדים מקבלים עליהם פשרנים. אולם, אם קיבלו עליהם בית דין "לדין או לפשרה" כוונתם היא שהפשרה תהיה בדומה לדין, כשם שהדין מוכרע על פי הרוב כך גם הפשרה. אבל מדברי הסמ"ע[75] משמע שגם כאשר קיבלו בית דין 'לדין או לפשרה' אין הולכים אחר הרוב.

כדי לצאת ידי הספק, בהסכם הבוררות שלפנינו הצדדים מסכימים שגם פשרה תוכרע על פי רוב דעות. הסכמה זו מועילה גם לפי דעת השולחן ערוך: "אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם, בין בדין בין בפשרה, ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב...".[76]

ז. מעמדו ההלכתי של תאגיד משפטי

על פי המקובל בעולם, וכן בחוקי מדינת ישראל, תאגיד משפטי הוא אישיות משפטית בפני עצמה. בעולם המשפט חלוקות הדעות האם חברה היא אישיות משפטית אמיתית (ריאלית) או שהיא מתנהגת כמו אישיות משפטית אף שאיננה כזו (אישיות משפטית פיקטיבית, קיימות גם גישות נוספות).

פוסקי דורנו נחלקו בשאלה כיצד להתייחס ליצירה משפטית זו על פי ההלכה.[77] יש מהם שקבעו שגם על פי ההלכה ניתן להגדיר את החברה או התאגיד המשפטי כאישיות העומדת בפני עצמה. ככזו היא בעלת נכסים ויכולה לתבוע ולהיתבע בדין תורה. ויש שקבעו שאין בהלכה חברה שהיא אישיות משפטית ריאלית, וכל בעלות היא של אדם חי. לפי דעה זו בעלי המניות הם הבעלים של כל נכסי התאגיד, אלא שבעלותם ואחריותם האישית מוגבלת לפי חלוקת הזכויות בין ההנהלה לבין בעלי המניות.

שאלה זו משמעותית בעיקר לשאלות שבין אדם למקום, כגון, החזקת מניות של חברה שבבעלותה חמץ בפסח, או שהיא פועלת בשבת. אולם, מבחינה ממונית אין הבדל גדול בין ראיית החברה כאישיות משפטית ריאלית או כאישיות משפטית פיקטיבית. ולכן למעשה מקובל שחברה יכולה לתבוע ולהיתבע.

בהסכם שלפנינו הצדדים מקבלים על עצמם את הדעה הרואה בתאגיד אישיות משפטית נפרדת, והדבר כולל מחילה על תביעות כלפי בעלי המניות בגין מעשי התאגיד, וכן התחייבות של מנהלי התאגיד לשלם מנכסיו כפי שיפסוק בית הדין. זאת, כאמירה מעשית, ומבלי להכריע בשאלה המהותית.

 

 

הסכם בוררות "ארץ חמדה – גזית" עם הערות מבארות

נערך ונחתם ב____ ביום __ בחדש __ שנת התש__ ( _/ _/ _ למניינם)          

בין:	____________________________	לבין:	____________________________
ת.ז./ח.פ.	____________________________	ת.ז./ח.פ.	____________________________
מרחוב	____________________________	מרחוב	____________________________
עיר	_______________מיקוד_________	עיר	_______________מיקוד________
טל:	____________________________	טל:	____________________________
פקס:	____________________________	פקס:	____________________________
דוא"ל	____________________________	דוא"ל	____________________________

הואיל: ובין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות כמפורט ו/או יפורט בכתבי בית הדין.

והואיל: וברצון הצדדים למסור את הסכסוך האמור לבוררות.

אי לזאת הסכימו הצדדים כדלקמן:

1. הצדדים חוזרים ומאשרים את האמור במבוא דלעיל.
2. הצדדים ממנים בזה את בית הדין שיקבע ע"י הנהלת "ארץ חמדה – גזית" בתור בורר (להלן – "בית הדין").[78]
3. בית הדין ידון ויפסוק בסכסוך שבין הצדדים ובכל הטענות והתביעות שיש לצדדים אחד כלפי השני כמפורט ו/או יפורט בכתבי בית הדין אשר יגישו הצדדים וכן בכל נושא אחר הקשור לנושא הבוררות אשר יועלה ע"י הצדדים במהלך הבוררות.
4. בית הדין יפסוק בסכסוך, על פי דין או לפשרה,[79] לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, עפ"י החומר שבפניו, בהתאם למדיניות ההלכתית של בית הדין.
5. בית הדין יהיה רשאי לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין, צווי ביניים, סעדים זמניים, החלטות ביניים אחרות, וכל סעד אחר שבית משפט מוסמך לתתו. כן רשאי הוא לתת פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים. סמכותו האמורה לעיל של בית הדין תופעל בהתאם לסדרי הדין של בית הדין. כל הצדדים הנוגעים לבוררות זו מתחייבים בזה לציית לכל הוראותיו והכרעותיו של בית הדין בנידונים הנ"ל.
6. הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא[80] והפסדים של מניעת רווח[81] בהתאם לנסיבות, כפי שייקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו.
7. הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שייקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו.[82]
8. הצדדים מסכימים שגם אם יוכרע הדין בפשרה ההחלטה תקבע על פי רוב דעות.[83]
9. בית הדין לא יהיה כבול למועדים המופיעים בסעיף טו לתוספת לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968. עם זאת בעלי הדין ובית הדין ישתפו פעולה כדי לסיים את הבוררות במהירות האפשרית.[84]
10. א. הצדדים מכירים בעקרון שתאגיד משפטי הוא בעל זכויות וחובות ובכוחו לתבוע ולהיתבע.[85]
    • הצדדים מכירים בעקרון הגבלת האחריות של תאגידים, ועל כן תביעותיהם מופנות כלפי נכסי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו ולא כלפי בעלי מניותיו, אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית.
    • בכפוף לאמור בסעיף ב דלעיל, הצדדים מוחלים על האפשרות לתבוע את הנכסים שמעבר לרכוש התאגיד.
11. הצדדים מצהירים כי קראו את סדרי הדין של בית הדין ומקבלים אותם על עצמם ומתחייבים לנהוג על פיהם.[86]
12. הצדדים מצהירים ומודים בזה כי הם קיבלו קניין מועיל כדין עפ"י דין תורה בבית דין חשוב, על כל התחייבויותיהם בכל סעיף וסעיף שבהסכם זה, וכחומר כל התנאים וכחומר כל השטרות.[87]

ולראיה באו הצדדים על החתום

היום_­­_____ לחודש________ תש_____	היום_____ לחודש_______ תש_____
________/________/________	________/________/_________
­­­­­­­­­­_________________________ צד א'	­­­­­­­­­­_________________________ צד ב'

הסכם בוררות

הרב הלל גפן

מבוא א. לב ההסכם – "על פי דין או לפשרה" ב. סמכות למתן צו עשה ג. התחייבות לשלם על נזק עקיף (גרמא)

ד. חיוב על מניעת רווח ה. הוצאות משפט ו. פשרה על פי רוב דעות ז. מעמדו ההלכתי של תאגיד משפטי

מבוא

דיון בבית דין לממונות מתחיל בחתימה של שני הצדדים על הסכם בוררות. הדבר נדרש הן על פי ההלכה, כדי להגדיר את סמכויות בית הדין, והן על פי החוק, כדי להעניק לבית הדין את הסמכויות המוגדרות בחוק הבוררות. חוק הבוררות מאפשר אכיפה של פסק הדין באמצעות "רשות האכיפה והגביה" (לשעבר, 'ההוצאה לפועל'). זאת, לאחר אישור פורמאלי של בית המשפט המחוזי. על פי חוק הבוררות הסכם בוררות יכול להיחתם לאחר שהתגלעה מחלוקת בין צדדים או מראש, למשל, בעת חתימת חוזה ניתן לקבוע שכל מחלוקת תתברר בפני בורר:

"הסכם בוררות" – הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו.[1]

הצורך ההלכתי ביכולת האכיפה שמעניק החוק נובעת מכך שתפקידו של בית הדין אינו מסתיים בהוראת ההלכה, אלא הוא מצווה על מימוש פסקי הדין שלו. כפי שנאמר:[2] "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ופירש רש"י: "שופטים – דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

מכאן למדנו שאין די בכך שבית הדין יאמר את דברו, אלא צריך שתהיה יכולת לאכוף את פסקי הדין ולהוציא אותם לפועל. לפיכך, אם אין אפשרות לאכוף את פסק הדין, כגון כאשר הצדדים לא חתמו על הסכם בוררות, או כאשר אין תוקף להסכם הבוררות, בית הדין לא ידון בעניין.

לעומת הנוסח המינימאלי שדורש החוק, במקרים רבים הסכם הבוררות ארוך ומפורט יותר, ותפקידו לקבוע את זהות בית הדין ולהגדיר את הסמכויות ההלכתיות שלו, ואכן שטר שבו מוגדר בית הדין מופיע כבר במשנה.[3]

במאמר זה נבאר את הסכם הבוררות, שהוא המסמך שמעניק את התוקף החוקי לפסק הדין של בית הדין. לשם כך נבחר הסכם הבוררות של רשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית" שהוא מפורט מאוד, וממנו ניתן להבין הסכמים קצרים יותר.

א. לב ההסכם – "על פי דין או לפשרה"

בכל בתי הדין מקובל לכתוב בהסכם הבוררות שבית הדין מוסמך לדון את הצדדים "על פי דין או לפשרה". נוסח זה נקבע בהמשך למה שנפסק בשולחן ערוך: "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה".[4] הטעם הוא משום החשש שהדיינים אינם יודעים לדון דין תורה כראוי ואינם יכולים להתחייב שהדין יצא לפי דין תורה במדויק.

הסכמת הצדדים לפשרה כוללת כמה סוגים של פשרות:

האחד, פשרות על פי שורת הדין. למשל, כאשר אדם מחויב בשבועה, כתבו בתוספות[5] שניתן להמיר את השבועה בחיוב חלקי במסגרת פשרה, וכך נפסק בשולחן ערוך.[6] כמו כן, כאשר לא ניתן להגיע לחקר האמת כתב הרא"ש[7] שיש לפשר בין הצדדים כדי לסיים את המחלוקת, וכך נפסק בשולחן ערוך.[8]

השני, פשרה שנעשית כאשר הנסיבות של המקרה הנדון בפני בית הדין מחייבות סטייה מן הדין, כפי שכתב הראי"ה קוק:

דבאמת מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה וביצוע במקום ספק;

או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי אי אפשר יהיה להוציא אל הפועל...

והדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה.[9]

דהיינו, יש מקום לפשרה כאשר יש ספק בדין, או כאשר היצמדות לשורת הדין תביא לתוצאה שקשה ליישמה או כאשר במקרה המסוים פסיקה על פי שורת הדין תהיה מנוגדת ל"יושר השכלי".

השלישי, נוסח זה מעניק לבית הדין את הסמכויות המלאות של בית דין, סמכויות שהוגבלו במשך השנים על ידי ההלכה עצמה.[10] כך לדוגמה, הדבר מאפשר לבית הדין להכריע על פי השכנוע הפנימי שלו גם כאשר אין שני עדים.[11] כמו כן, הדבר מאפשר לבית הדין להכריע במחלוקות הלכתיות ואין אחד הצדדים יכול לטעון 'קים לי' כדעת המיעוט.[12]

הרביעי, פשרה על פי שיקול דעתו של בית הדין. למשל, בתי הדין נוהגים להשתמש בסמכות הפשרה כדי להכריע לפי אומדן דעתם כאשר מדובר בנושא קטן שעלות בירורו איננה סבירה.[13]

חשוב להדגיש, שנוסח זה איננו מאפשר לדיינים לפסוק באופן שרירותי, אלא רק לסטות מן הדין כאשר ישנו הכרח. סטייה כזו מכונה בפוסקים "פשרה קרובה לדין".[14] לעומת זאת, בגמרא מכונים דיינים המחייבים בחצי מהתביעה ללא טעם "דייני דחצצתא"[15] ופירש רשב"ם:[16] "דייני דחצצתא – דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק". ובכל זאת יש להעיר על כך שיש בתי דין שאינם מקפידים על הוראה זו ופוסקים פשרה שרירותית על הצדדים.

מה דינו של נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן להעניק לבית הדין את הסמכות לכפות פשרה על הצדדים?

שאלה זו נדונה בפני בית הדין הרבני בירושלים,[17] ונחלקו בה דייני בית הדין: דעת המיעוט[18] הייתה שבמקרה כזה הנתבע אינו מוגדר כמי שסירב להתדיין בדין תורה, ואף שפשרה היא מצווה, אין לכפותה על מי שאינו מעוניין בפשרה.[19]

לעומת זאת דעת הרוב הייתה שנתבע שאינו מוכן לחתום על הנוסח "בין לפשרה" הוא בגדר סרבן, ועל בית הדין להתיר לתובע לתבוע אותו בערכאות.

גם הרב אליעזר וולדינברג[20] כתב שהמסרב לקבל עליו את מנהג בתי הדין לכתוב בהסכם הבוררות "בין לדין ובין לפשרה" מוגדר כסרבן מחמת שני נימוקים: האחד, כיוון שעל פי השולחן ערוך יש סמכות לדיין לעשות דין כעין פשרה, או "לוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות", ובעל הדין אינו יכול לדרוש מבית הדין לוותר על הסמכות הנתונה לו לפי הדין. הנימוק השני הוא שמנהג בתי הדין הוא להחתים את הצדדים על שטר בוררות שכתוב בו "הן לדין והן לפשר", ובעל הדין אינו יכול לדרוש שינהגו בו אחרת.

הרב יועזר אריאל[21] כתב שהאפשרות לסרב לנוסח "בין לפשר" מותרת רק אם הנתבע מוצא בית דין אחר בעירו שמוכן לדון אותו לפי דין תורה בלבד, אבל אם לא יציג תוך זמן סביר הסכם בוררות שנחתם על ידו בבית דין אחר הוא אינו רשאי לסרב.[22] יש לציין שכיום לא ידוע על בית דין שמוכן לדון שלא על פי הנוסח המקובל.

אמנם, אדם יכול לדרוש שהנוסח שייכתב הוא "בין לדין ובין לפשרה הקרובה לדין". נוסח כזה מותיר בידי בית הדין את מרחב שיקול הדעת הנדרש, אולם, מגביל מרחב זה.[23]

לסיכום, בכל הסכמי הבוררות מקובל לכתוב שהצדדים מקבלים את בית הדין בין לדין ובין לפשרה. הדבר מאפשר לבית הדין להשיב לעצמו את סמכויות הדיון המקוריות על פי ההלכה ואף להרחיב אותן. נתבע שמסרב לחתום על הסכם בוררות בנוסח המקובל רשאי לכל היותר לבקש להתדיין בבית דין שדן רק על פי הדין. אולם, אם לא ימצא בית דין כזה (וכאמור לא ידוע שיש בית דין כזה) יהיה עליו לחתום על הנוסח המקובל.

ב. סמכות למתן צו עשה

שאלה הלכתית מתעוררת ביחס ל"צו עשה", כגון צו הריסה וכדומה. שהרי אדם אינו יכול להתחייב לעשות מעשה, כיוון שהדבר מוגדר כ"קניין דברים" שאינו חל. דוגמה לדבר: שותפים שהתחייבו לחלק את החצר המשותפת, ועשו מעשה קניין על כך, יכול כל אחד מהם לחזור בו ומעשה הקניין אינו מחייב, כיוון שהוא מוגדר כקניין דברים. נשאלת השאלה: מה מחייב את בעל הדין לקיים צו עשה של בית הדין, הרי התחייבותו בהסכם בוררות זה היא בגדר "קניין דברים".

הרב יועזר אריאל[24] משיב על כך ואומר שלא מדובר בקניין דברים, אלא ההתחייבות והקניין חלים על נכסים ממשיים, כיוון שהצדדים משעבדים את נכסיהם לביצוע פסק הדין של בית הדין. צו הריסה פירושו הוא שבית הדין מונע מצד א' את פעולת הבנייה או השימוש בנכס בהסתמך על כך שהנכס משועבד לצד השני.

לפיכך, למעשה בית הדין מוסמך על פי ההלכה לתת צו עשה.

ג. התחייבות לשלם על נזק עקיף (גרמא)

בנוגע לנזקים עקיפים נחלקו ראשונים: יש ראשונים הסוברים שיש לחלק בין שני מונחים תלמודיים לגרימת נזק: "גרמא" ו"גרמי". לגבי "גרמא בנזקין" נאמר בכמה מקומות בתלמוד "גרמא בנזקין פטור",[25] ואילו לגבי "דינא דגרמי" נחלקו תנאים,[26] ונפסק להלכה שחייב.[27] אלא שנחלקו אותם ראשונים בהגדרת "גרמי" שבו יש לחייב את המזיק.[28]

לעומתם הריצב"א[29] ושעמו סוברים שאין הבדל בין גרמי לגרמא באופן גרימת הנזק, אלא שחכמים קנסו את המזיק בכל היזק המצוי ורגיל לבוא וקראוהו גרמי, וכל שאינו מצוי ורגיל קראוהו גרמא. הרמ"א[30] הביא את שתי השיטות האמורות.

בניגוד לשיטות שהוזכרו לעיל, הרמב"ם,[31] לא חילק בין גרמי לגרמא לא באופן גרימת הנזק ולא בדין. אחרונים[32] ביארו שעל פי הרמב"ם האומרים "גרמא בנזקין פטור" פוטרים גם בגרמי, והמחייבים בגרמי מחייבים גם בגרמא. הרמב"ם פסק להלכה ש"כל הגורם להזיק – חייב",[33] אלא שגם לשיטתו יש מקרים בהם פטור.[34]

על רקע המחלוקת יש קושי לבית הדין לחייב בחלק מהנזקים העקיפים. לפיכך, יש מפוסקי זמננו[35] שכתבו שיש לתקן תקנות להרחבת סמכות בית הדין לחייב בנזקים עקיפים.

הרב זלמן נ. גולדברג כתב שניתן לחייב את המזיק בגרמא מדין פשרה.[36] הוא נימק זאת בכך, שבחלק גדול ממקרי הגרמא המזיק חייב בדיני שמים,[37] ולפי קצות החושן[38] הכוונה היא שהוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים אלא שבית הדין אינו כופה אותו לשלם את מה שהוא חייב. אולם, הפשרה שכופה בית הדין פוטרת את המזיק מדין שמים,[39] כיוון שהסכמת התובע לפשרה כמוה כמחילה על הסכום הנוסף המגיע לו. נמצא שלשני הצדדים יש תועלת בפשרה זו: לתובע יש תועלת בכך שהוא מקבל חלק מהסכום על פי פסק בית הדין, ולנתבע יש תועלת בכך שאינו משלם את מלוא הסכום שהיה צריך לשלם בדיני שמים.

יש אומרים שהמזיק בגרמא חייב בדיני שמים רק אם הזיק במזיד, אבל אם הזיק בשוגג או באונס פטור מדיני שמים.[40] במקרה כזה אין בית הדין יכול לחייב על גרמא מדין פשרה. לפיכך ישנם הסכמי בוררות שמסמיכים את בית הדין באופן מפורש לחייב בנזקי גרמא, והדבר מועיל במקרים שהנזק נעשה בשוגג,[41] וגם כאשר נעשה במזיד או מתוך רשלנות פושעת הדבר ישפיע על גובה החיוב.

בנוסף, התחייבות מפורשת של הצדדים בוודאי טובה יותר מאשר שימוש בסמכות הכללית לפשר.

ד. חיוב על מניעת רווח

במקרה של מניעת רווח יש פחות מקום לחייב בתשלום, אפילו ביחס לנזק עקיף.[42] מניעת רווח יכולה שתהיה במקרה שלווה מסרב להחזיר הלוואה במועד ומונע מהמלווה להפיק רווחים מהכסף. כך גם כאשר שוכר מפנה את הדירה המושכרת באיחור, ומקשה על המשכיר למצוא שוכר חלופי במחיר גבוה. בעניין זה נאמר בירושלמי:

תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת... אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו.[43]

דהיינו, אדם נתן את כספו לאחר כדי שזה יעשה בו עסקים והרווחים יתחלקו בין שניהם, ואילו המקבל לא עשה עם הכסף דבר – המקבל פטור. לעומת זאת, ישנם מקרים כמו מבטל שדה חברו שמחייבים אותו לשלם כיוון שהיו רגילים להתחייב על כך.[44] ישנו ספק בירושלמי האם מבטל ספינת חברו וחנות חברו דומים למבטל שדה או למבטל מעות, והספק לא נפשט.

לדעת הרמ"א ישנם מקרים שבהם המבטל כיסו של חברו חייב, כגון לאחר שבעל המעות תבע אותן מהמחזיק בהן, והמחזיק סירב להחזיר והרוויח בעצמו מהכסף:

ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא.[45]

החתם סופר הוסיף וכתב שאם בעל המעות יוכיח שהייתה לו אפשרות ממשית להשקיע את הכסף בעסקה רווחית אזי המחזיק במעות חייב לשלם לו לפחות מחצית השכר:

מתביעה ואילך ומברר שיש לו עיסקא להרוויח והוא מעכבו אז הוה ליה זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא על כל פנים והוא יקבל פלגא בהפסד...

הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו, אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח היה יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם.[46]

לפי דברי החתם סופר יש יסוד לחייב על מניעת רווח מוכח. לעומת זאת, לדעת המהרש"ל המבטל כיסו של חברו פטור, אפילו אם בעל המעות תבע לקבל את כספו ויש לו עדים שיכול להרוויח בהם רווח גמור, זאת, אף אם המחזיק בכסף הרוויח ממנו:

אלא נראה בעיני שבין פקדון בין מלוה לא שייך בטול כיס אפילו אם הרוויח וכן איתא במסקנא במרדכי, ואפילו תבעו זה לדין ואמר תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו בפני שני עדים וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו והרויח פטור משום גזלנותא אם לא בגזלן עתיקא כדפירשתי.[47]

האחרונים הוכיחו מדברי המרדכי[48] שאם אדם התחייב לשלם לחברו במקרה שימנע ממנו רווח הוא חייב לשלם על פי התחייבותו.

כדי להכריע על פי הדעות המרחיבות (כגון החתם סופר) בחוזה שלפנינו הצדדים מתחייבים לשלם על מניעת רווח כפי שיקבע בית הדין.

ה. הוצאות משפט

מעיקר הדין הוצאות בית הדין מוטלות על שני הצדדים. כך עולה מהמקורות הבאים.

במשנה "אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר".[49] לפי אחד הפירושים בגמרא[50] מדובר בשטרי טענות, כלומר סופרי הדיינים כותבים את טענות בעלי הדין ומוסרים לדיינים כדי שבעלי הדין לא יוכלו לחזור בהם ממה שטענו.

הריב"ש[51] למד מכאן שכל הוצאות בית הדין מוטלות בשווה על שני הצדדים. כגון: שכר בטלה לדיין, וכן אם בית הדין היה צריך להתייעץ עם דיינים מומחים או להזמין עד מומחה שכרו מוטל על שני הצדדים. הטעם הפשוט לכך הוא ששני הצדדים מעוניינים בהוצאת האמת לאור, ולכן הם חייבים בשווה בהוצאות בית הדין ובכלל זה, אגרת בית הדין,[52] שכר טרחה של מומחה וכדומה.

לעומת זאת באופן עקרוני כל אחד מבעלי הדין נושא בהוצאות שהוא הוציא, ואין לחייב בהן את חברו. כך למדו תוספות מהגמרא,[53] ואלו דבריהם:

ויוציא מנה על מנה – מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת.[54]

דהיינו אף מי שחויב בדין אינו מחויב לשלם את ההוצאות הכרוכות בדין. דברי בעלי התוספות הובאו בראשונים רבים,[55] וכך נפסק בשולחן ערוך: "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".[56]

המצב שונה כאשר מדובר בבעל דין שמסרב לדון בדין תורה. בעקבות הגמרא[57] כתב הרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג:

מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב, ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא.[58]

דעה זו הובאה על ידי פוסקים רבים.[59] וכן פסק להלכה בשולחן ערוך:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו.[60]

ישנם מקרים נוספים אשר בהם אחד הצדדים גורם הוצאות מיותרות לחברו, ואפשר לחייבו בהוצאות מדין גרמי, כמו בהלכה שכתב הרמ"א:

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.[61]

וכן בתביעה קנטרנית, כגון כאשר התובע תבע תביעה שקרית בדין תורה כדי להטריד את הנתבע.[62] כמו גם אדם שחתם על הסכם בוררות ונעדר בזדון מדיון שנקבע מראש,[63] או ביקש דיון שלא היה בו צורך וכדומה.[64] במקרים אלו אפשר לחייב מדין גרמי כיוון שהייתה כוונה להזיק ולגרום להוצאות.

לגבי גובה ההוצאות הרמ"א פסק: "כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול, אלא צריך לברר כמה הוציא, או הבית דין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו".[65]

יש מפוסקי זמננו שכתבו שיש לתקן תקנה שתרחיב את החיוב על הוצאות משפט.[66] למעשה, בתי הדין מחייבים על בסיס ההתחייבות לשלם הוצאות משפט בהסכם הבוררות. התחייבות זו מרחיבה את סמכות בית הדין לחייב בהוצאות גם מי שנהג ברשלנות וגרם הוצאות לצד השני, או על הוצאות שהן בגדר מניעת רווח כגון אובדן ימי עבודה.[67]

בכלל גרימת הוצאות ברשלנות: בעל דין ששכח להגיע לדיון למרות שקיבל הזמנה,[68] תביעת שווא שהוגשה ברשלנות, וכן קיום הליכי ביניים מיותרים,[69] ובעל דין שלא שילם חוב ברור וכדומה, ואילץ את בעל דינו לתבוע אותו.[70]

ו. פשרה על פי רוב דעות

כתב בשולחן ערוך: "אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם".[71] זו דעת הנימוקי יוסף[72] והמרדכי[73] בתחילת מסכת סנהדרין. רבי עקיבא איגר בחידושיו על השולחן ערוך[74] הביא את דעת המהריק"ש שהדברים אמורים כאשר הצדדים מקבלים עליהם פשרנים. אולם, אם קיבלו עליהם בית דין "לדין או לפשרה" כוונתם היא שהפשרה תהיה בדומה לדין, כשם שהדין מוכרע על פי הרוב כך גם הפשרה. אבל מדברי הסמ"ע[75] משמע שגם כאשר קיבלו בית דין 'לדין או לפשרה' אין הולכים אחר הרוב.

כדי לצאת ידי הספק, בהסכם הבוררות שלפנינו הצדדים מסכימים שגם פשרה תוכרע על פי רוב דעות. הסכמה זו מועילה גם לפי דעת השולחן ערוך: "אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם, בין בדין בין בפשרה, ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב...".[76]

ז. מעמדו ההלכתי של תאגיד משפטי

על פי המקובל בעולם, וכן בחוקי מדינת ישראל, תאגיד משפטי הוא אישיות משפטית בפני עצמה. בעולם המשפט חלוקות הדעות האם חברה היא אישיות משפטית אמיתית (ריאלית) או שהיא מתנהגת כמו אישיות משפטית אף שאיננה כזו (אישיות משפטית פיקטיבית, קיימות גם גישות נוספות).

פוסקי דורנו נחלקו בשאלה כיצד להתייחס ליצירה משפטית זו על פי ההלכה.[77] יש מהם שקבעו שגם על פי ההלכה ניתן להגדיר את החברה או התאגיד המשפטי כאישיות העומדת בפני עצמה. ככזו היא בעלת נכסים ויכולה לתבוע ולהיתבע בדין תורה. ויש שקבעו שאין בהלכה חברה שהיא אישיות משפטית ריאלית, וכל בעלות היא של אדם חי. לפי דעה זו בעלי המניות הם הבעלים של כל נכסי התאגיד, אלא שבעלותם ואחריותם האישית מוגבלת לפי חלוקת הזכויות בין ההנהלה לבין בעלי המניות.

שאלה זו משמעותית בעיקר לשאלות שבין אדם למקום, כגון, החזקת מניות של חברה שבבעלותה חמץ בפסח, או שהיא פועלת בשבת. אולם, מבחינה ממונית אין הבדל גדול בין ראיית החברה כאישיות משפטית ריאלית או כאישיות משפטית פיקטיבית. ולכן למעשה מקובל שחברה יכולה לתבוע ולהיתבע.

בהסכם שלפנינו הצדדים מקבלים על עצמם את הדעה הרואה בתאגיד אישיות משפטית נפרדת, והדבר כולל מחילה על תביעות כלפי בעלי המניות בגין מעשי התאגיד, וכן התחייבות של מנהלי התאגיד לשלם מנכסיו כפי שיפסוק בית הדין. זאת, כאמירה מעשית, ומבלי להכריע בשאלה המהותית.

 

 

הסכם בוררות "ארץ חמדה – גזית" עם הערות מבארות

נערך ונחתם ב____ ביום __ בחדש __ שנת התש__ ( _/ _/ _ למניינם)          

בין:	____________________________	לבין:	____________________________
ת.ז./ח.פ.	____________________________	ת.ז./ח.פ.	____________________________
מרחוב	____________________________	מרחוב	____________________________
עיר	_______________מיקוד_________	עיר	_______________מיקוד________
טל:	____________________________	טל:	____________________________
פקס:	____________________________	פקס:	____________________________
דוא"ל	____________________________	דוא"ל	____________________________

הואיל: ובין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות כמפורט ו/או יפורט בכתבי בית הדין.

והואיל: וברצון הצדדים למסור את הסכסוך האמור לבוררות.

אי לזאת הסכימו הצדדים כדלקמן:

1. הצדדים חוזרים ומאשרים את האמור במבוא דלעיל.
2. הצדדים ממנים בזה את בית הדין שיקבע ע"י הנהלת "ארץ חמדה – גזית" בתור בורר (להלן – "בית הדין").[78]
3. בית הדין ידון ויפסוק בסכסוך שבין הצדדים ובכל הטענות והתביעות שיש לצדדים אחד כלפי השני כמפורט ו/או יפורט בכתבי בית הדין אשר יגישו הצדדים וכן בכל נושא אחר הקשור לנושא הבוררות אשר יועלה ע"י הצדדים במהלך הבוררות.
4. בית הדין יפסוק בסכסוך, על פי דין או לפשרה,[79] לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, עפ"י החומר שבפניו, בהתאם למדיניות ההלכתית של בית הדין.
5. בית הדין יהיה רשאי לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין, צווי ביניים, סעדים זמניים, החלטות ביניים אחרות, וכל סעד אחר שבית משפט מוסמך לתתו. כן רשאי הוא לתת פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים. סמכותו האמורה לעיל של בית הדין תופעל בהתאם לסדרי הדין של בית הדין. כל הצדדים הנוגעים לבוררות זו מתחייבים בזה לציית לכל הוראותיו והכרעותיו של בית הדין בנידונים הנ"ל.
6. הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא[80] והפסדים של מניעת רווח[81] בהתאם לנסיבות, כפי שייקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו.
7. הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שייקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו.[82]
8. הצדדים מסכימים שגם אם יוכרע הדין בפשרה ההחלטה תקבע על פי רוב דעות.[83]
9. בית הדין לא יהיה כבול למועדים המופיעים בסעיף טו לתוספת לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968. עם זאת בעלי הדין ובית הדין ישתפו פעולה כדי לסיים את הבוררות במהירות האפשרית.[84]
10. א. הצדדים מכירים בעקרון שתאגיד משפטי הוא בעל זכויות וחובות ובכוחו לתבוע ולהיתבע.[85]
    • הצדדים מכירים בעקרון הגבלת האחריות של תאגידים, ועל כן תביעותיהם מופנות כלפי נכסי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו ולא כלפי בעלי מניותיו, אלא אם כן בית הדין סבור כי מנהלי או נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית.
    • בכפוף לאמור בסעיף ב דלעיל, הצדדים מוחלים על האפשרות לתבוע את הנכסים שמעבר לרכוש התאגיד.
11. הצדדים מצהירים כי קראו את סדרי הדין של בית הדין ומקבלים אותם על עצמם ומתחייבים לנהוג על פיהם.[86]
12. הצדדים מצהירים ומודים בזה כי הם קיבלו קניין מועיל כדין עפ"י דין תורה בבית דין חשוב, על כל התחייבויותיהם בכל סעיף וסעיף שבהסכם זה, וכחומר כל התנאים וכחומר כל השטרות.[87]

ולראיה באו הצדדים על החתום

היום_­­_____ לחודש________ תש_____	היום_____ לחודש_______ תש_____
________/________/________	________/________/_________
­­­­­­­­­­_________________________ צד א'	­­­­­­­­­­_________________________ צד ב'