המשמעות המקובלת בעולם של דרישה ליושר ולהגינות היא איסור הסתרת מידע, ועמידה בתנאים שסוכמו בין הצדדים. לכן המוסר האנושי מתקשה לראות איסור בכך שהסוחר מוכר את סחורתו במחיר מפולפל, או בכך שהקונה הצליח לסכם עסקה במחיר "רצפה". לשיטתו, הואיל ומבחינה כלכלית אין דבר כזה "מחיר אמיתי" ממילא לא יכולה להיות משמעות למונח "מחיר גבוה מדי" או "מחיר נמוך מדי". לדידו, כל מחיר בו אדם הצליח למכור או לקנות לגיטימי לחלוטין ואין להתערב בתוכן ההסכם שבין הצדדים[1]. לעומת זאת, התורה מציבה רף מוסרי גבוה יותר ואוסרת לקבוע מחיר השונה במידה ניכרת ממחיר השוק ללא הסכמת הצד השני. הדבר מהווה חידוש מוסרי, בו המושגים יושר והגינות מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר.
משמעותו של חידוש זה מובנת לאור התיאוריה הכלכלית על קביעת מחירים.
על פי התיאוריה הכלכלית אותה הצגנו בסעיף הקודם, מחיר נקבע במצב בו יש תחרות משוכללת, קרי שלכל אחד מהצדדים לעסקה יש את כל המידע על הנעשה בשוק, ובכלל זה, המחירים בכל העסקאות, וכל החלופות למוצר. בהיעדר מידע זה לא מתקיימת תחרות משוכללת והמחיר שנקבע בעסקה מסוימת לא משקף את שיווי המשקל של השוק.
לעיתים מזומנות לאחד הצדדים לעסקה אין את מלוא המידע על כל האפשרויות העומדות בפניו, מחוסר מודעות, מחוסר הבנה, מעצלות, או מחוסר יכולת לדעת את כל החלופות העומדות לפניו. תהיה הסיבה אשר תהיה, התורה קובעת שבמקרה כזה אסור לצד השני לעסקה לנצל את חולשת חברו ולקבוע מחיר השונה ממחיר השוק, ואם עשה כן עבר על איסור אונאת ממון. ציווי התורה "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ"[2] מבקש לעצב עולם שבו בני אדם יכולים לתת אמון זה בזה, ביודעם כי איש לא ינצל את חולשתם כדי לגרוף לכיסו עוד כמה שקלים.
אכן, אם מחיר השוק ידוע לשני הצדדים ובכל זאת הם מסכימים לבצע את העסקה במחיר שונה ממנו אין בכך כל בעיה הלכתית, והעסקה כשרה לחלוטין[3]. זאת משום שאיסור אונאה מוגדר כניצול חוסר מודעות למחיר השוק לשם גריפת רווחים, וכששני הצדדים מודעים לגמרי למצב השוק, ולמרות זאת החליטו לבצע את העסקה כפי שהיא מסיבה כזו או אחרת, אין כל איסור. איסור אונאת ממון אינו בא לכבול את ידי הקונה או המוכר אלא לדרוש מהם הגינות, שקיפות ויושר.
למעשה, על מנת שלא לעבור על איסור אונאה על כל אחד מהצדדים לוודא כי מחיר המחירון של הרכב ידוע גם לו וגם לצד השני, ולאחר מכן ניתן לבצע את העסקה בכל מחיר המוסכם על שני הצדדים.