סמכות רבנית מול סמכות משפטית: מניעיהם של מתדיינים בציבור הדתי-לאומי בבחירת ערכאה שיפוטית בסכסוכים אזרחיים

לאחר חקר ראשוני של מהות הסמכות המשפטית והנהגתה בפועל, הן במערכת המשפטית-ממלכתית והן במערכת ההתדיינות בבתי הדין הדתיים-פרטיים, נבחנו מניעיהם של בעלי דין בציבור הדתי-לאומי. מניעים המשפיעים על בחירתם בערכאה שיפוטית בבית משפט או בבית דין-פרטי. בחינת המניעים נעשתה באמצעות ניתוחם של הראיונות אשר שימשו ככלי המחקר.

הממצא הראשוני והמתבקש, היה הנתון המעיד כי ב- 81% מהראיונות נבחר בית הדין הרבני-פרטי כאפשרות העדיפה להתדיינות בסכסוכים אזרחיים על פני בית המשפט האזרחי. מנתון זה נגזרו המניעים לבחירת הערכאה השיפוטית אשר הביאו אותנו להבנתה של האידיאולוגיה הסדורה הנובעת מעצם הבחירה המובהקת של מרבית המרואיינים בבית הדין הרבני-פרטי דווקא.

המניעים המרכזיים אשר הביאו 78% מהמרואיינים להעיד כי בעת סכסוך אזרחי בחרו/יבחרו בערכאה שיפוטית בבית דין רבני-פרטי הינם: יעילות המערכת ומעמדו הדתי של בית הדין. כפי שיפורט בהמשך, יעילות המערכת כוללת בתוכה מניע נוסף, והוא: הבעת רצון לנהל סכסוך במערכת משפטית המאפשרת במקרים מסויימים שימוש בכלים של גישור ו/או פשרה.

מעמדו הדתי של בית הדין כולל בתוכו שני מניעים נוספים, שהם: הבעת רצון להתדיין על פי חוקי התורה וקיומו של לחץ חברתי.

מחקר זה ככלל ומגוון הממצאים בו כפרט, מציגים תמונה ברורה יותר על הקונפליקט בו נתון האדם המשתייך לציבור הדתי-לאומי. הקונפליקט הספציפי לעניין הבחירה בערכאה שיפוטית בבית דין רבני-פרטי או בבית משפט אזרחי מעיד על קונפליקט נרחב ועמוק יותר – קונפליקט שבין הבחירה בדת לבין הבחירה במוסדות המדינה הממלכתית, קונפליקט שבין אדם שהוא גם דתי וגם ממלכתי.

מחקר זה הביא את תחושותיו ולבטיו של האדם הדתי-לאומי, האדם המאמין והממלכתי, באופן שמתואר ומסוכם בצורה ייחודית וממצה בספר "איש האמונה" של הרב יוסף