נישואין וגירושין פרטיים

המצב ההלכתי

לכאורה על פי ההלכה כדי להתחתן ולהתגרש כלל לא צריך נוכחות של רב, די בנוכחות של עדים ובביצוע הצעדים הנדרשים על פי ההלכה. אולם, כבר בגמרא נאמר (קידושין יג, א): "דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן, אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן: וקשין לעולם יותר מדור המבול". רש"י (קידושין ו, א) ביאר שהכוונה "להיות דיין בדבר, שמא יתיר איסור ערוה וזהו עיוות שאינו יכול לתקן". כוונתו לחשש מכך שניהול לא נכון של ההליכים עלול להסתיים בממזרות שאינה ניתנת לתיקון.

בקהילות שונות תוקנו תקנות שנועדו להבטיח שהטיפול בנושאים אלה יעשה באופן מקצועי, וכן שיהיה פרסום לשינוי במעמד האישי, וכך מסכם זאת רבי יוסף קארו (בית יוסף אבן העזר סימן כח): "כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א שכל ציבור יש להם כח לעשות הסכמה ביניהם דכל מאן דמקדש בלא עשרה שלא יהו קידושיו קידושין. והריב"ש כתב בתשובה שיכולים הקהל לתקן שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה יהיו קידושיו מופקעין ובטלים...". למעשה פסק הרמ"א (אבן העזר כח, כא) שיש לתת גט לחומרא, אולם, המסר העולה מתוך התקנות הוא שיש למנוע קידושין וגירושין שנעשים באופן פרטי וללא רישום.

המצב החוקי

חוק נישואין וגירושין התשי"ג-1953 קובע בסעיף הראשון כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים". בסעיף השני לחוק הנ"ל נאמר: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

משני הסעיפים הראשונים לחוק עולה, כי יהודים בישראל יכולים להנשא או להתגרש רק על פי ההלכה, ועניינים אלו (נישואין וגירושין), הם בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים. אמנם בתי הדין הרבניים אינם עוסקים בעריכת הנישואין או רישומם, דבר המסור לסמכות הרבנויות המקומיות כפי שיובהר להלן, אך בענייני הגירושין הסמכות לעריכת הגירושין, דהיינו, סידור הגט, קובע החוק נתונה בלעדית לבתי הדין הרבניים.

בחוק הרבנות הראשית התש"ם-1980 (סעיף 2 (5)) נקבע כי אחד מתפקידי מועצת הרה"ר לישראל הוא מתן כשירות לכהן כרב עיר ובסעיף (6), מתן כשירות לרב לכהן כרב רושם נישואין. החוק המסדיר את שירותי הדת היהודיים: חוק שירותי הדת היהודיים התשל"א-1971 קובע (בסעיף 6א) כי המועצה (הדתית) וחבריה יפעלו על פי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל.

משני חוקים אלו עולה, כי רישום הנישואין נתון לסמכות הרבנות המקומית, אשר תפעל לביצוע הרישום, על פי הנחיות הרבנות הראשית לישראל. דהיינו, רק מי שהוסמך לשמש כרב רושם נישואין ע"י הרה"ר לישראל, יוכל לרשום לנישואין בני זוג הרוצים להינשא.

לגבי עריכת הנישואין או סידורם, קבעה הרה"ר לישראל מי מוסמך לערוך חופה וקידושין. הרה"ר לישראל אף פרסמה את שמות הרבנים שהוסמכו על ידה לעריכת הקידושין. מכל הנ"ל עולה, כי אין אפשרות חוקית להירשם לנישואין בישראל, אלא דרך הרבנויות המקומיות ורק אצל רב שהוסמך ע"י הרה"ר לישראל לרשום נישואין. לגבי גירושין, הגירושין יכולים להעשות רק בבתי הדין הרבניים,שהחוק נתן להם סמכות ייחודית לענין זה.

מה המצב בישראל כיום?

הכלל הבסיסי הנוהג בכל העניינים הנוגעים לחיי הדת בישראל הוא "הסטטוס קוו". דהיינו, כל מה שהיה נהוג לפני קום המדינה ימשיך לנהוג כך, גם לאחר קום המדינה. על פי כלל זה, נקבעו שני החוקים הנ"ל המסדירים את הנישואין והגירושין,על פי דין תורה, כפי שהיה גם בתקופת המנדט הבריטי.

בהתאם לכלל הנ"ל נקבע גם כי, העדה החרדית בירושלים אשר לא נכנסה תחת כנפי הרבנות הראשית ונשארה מבודלת ממנה, תקבל עם הקמת המדינה, מעמד עצמאי וייחודי בענייני נישואין וגירושין. אמנם לא מעמד זהה לזה של הרה"ר לישראל, אך בכל זאת נשמרה ייחודיותם. בענין הנישואין נקבע, כי הם יוכלו לרשום לנישואין בני זוג המשתייכים לקהילתם, אך אחרי הרישום אצלם יועברו הטפסים לרבנות בירושלים, כדי לתת תוקף רשמי לרישום ולנישואין אלו.

בענין הגירושין נקבע, כי העדה החרדית תוכל לסדר גט בין בני זוג המשתייכים לקהילתם, אך הגט יועבר לדייני בית הדין הרבני הגדול לבדיקה ואישור. כאן המקום לציין כי לא פעם קרה, שדייני בית הדין הגדול מצאו טעויות בגט, בעיקר בכתיבת שמותיהם של בני הזוג והגט הוחזר לעדה החרדית, לכתיבה ומסירה מחדש.

בשנים האחרונות הסכר נפרץ. רבו המקרים שבני זוג נישאו בישראל, מבלי להירשם ברבנות רשמית לפני הנישואין, כפי שהחוק מחייב. הרבנים עורכי הנישואין, יכול שיהיו רבנים נכבדים וחשובים אשר לא הקפידו לשאול את בני הזוג אם הם נרשמו כנדרש לנישואין. במקרים אחרים היו אלה רבנים "קלי דעת" שחשבו שהם עושים טובה גדולה לבני הזוג שהם משיאים אותם, גם ללא רישום כנדרש. בדרך כלל, זמן מה אחרי הנישואין באים בני הזוג לבתי הדין ומבקשים שביה"ד יתן להם אישור שהם נשואים כדת משה וישראל.

חמור מכך קרה בשנים האחרונות, רבנים ובתי דין פרטיים התחילו לסדר גיטין בין בני זוג. גם במקרים אלו אחרי זמן קצר באו בני הזוג לבית הדין הרבני באזור מגוריהם וביקשו שביה"ד יתן להם פס"ד שהם גרושים.

המניע הכלכלי

ברור לגמרי שהמניע העיקרי לקידושין ללא רישום הוא כלכלי. מדינת ישראל מעניקה הטבות משמעותיות לנשים שאינן נשואות (גרושות ואלמנות), כך גם חברות הביטוח והפנסיה. לפיכך, אישה שמתחתנת (בדרך כלל בפעם השניה) מפסידה סכומי כסף גדולים.

דוגמא מובהקת לכך היתה בקרב אלמנות צה"ל, שעל פי החוק הפסידו את הקצבה הנדיבה של מערכת הביטחון אם התחתנו שוב. מצב זה גרם לכך שאלמנות רבות נשאו שוב ללא רישום ובאופן לא-רשמי. באופן אישי הייתי שותף למהלך של שינוי החוק, שנועד בין שאר המטרות גם למנוע תופעה זו. ברוח זו, יש לפעול לצמצום התמריצים הכלכליים שלא להתחתן באופן רשמי וגלוי.

מדוע תופעות אלו חמורות?

אם בני זוג נישאים ללא רישום נישואין מי יידע שהם נשואים? מי ימנע מאישה נשואה להינשא לאדם אחר ללא קבלת גט מבעלה הראשון? בעיות נוספות ורבות עלולות לצוץ לאשת איש שלא ידוע מעמדה האישי. גם לגבי גירושין פרטיים הדבר אינו פחות חמור, אשה גרושה יכולה להינשא לכהן ואף אחד לא ידע שהיא אסורה לו.

במשך שנות כהונתי כמנהל בתי הדין הרבניים, קיימתי כמה ישיבות עם היועץ המשפטי לממשלה ועם צוותו וביקשתים, להגיש תלונות למשטרה על עריכת נישואין או גירושין שלא במסגרות הרשמיות של המדינה. לצערי הרב הם לא גילו נכונות לסייע. הטענה העיקרית שלהם היתה שהדין הפלילי אינו מתאים לעבירות מעין אלה. אולם גם רצוננו לשנות את החוק ולקבוע עבירה מתאימה לסוג זה של תקלות נתקל בהתנגדות.

פורסם בגיליון 720 של צדק מקור ראשון