חובת בית הדין ללמד זכות על נאשם

לימוד זכות במשפט התורה

במשפט התורה חובה על בית הדין ללמד זכות על נאשם. חובה זו אין משמעותה שיש להקל על נאשם, או שיש להתייחס בפחות חומרה לאשמה, או שיש לזכותו. אלא תכליתה של חובה זו, להבטיח שבית הדין שדן בדינו של נאשם, ידון דין אמת וצדק, שיבדוק את החשד כלפי הנאשם מהיבטים שונים, כלומר, ביה"ד לא יפעל באופן רגשי, ולא ייסחף אחרי "דעת קהל", אלא הוא יפעל באופן שקול ואחראי.

זאת, דווקא בגלל שבני האדם בחברה, מתייחסים בחומרה לאשמה פלילית, ובשל כך יש והם נוטים להתייחס בחומרה ואולי גם בבוז וברדיפה כלפי נאשם שטרם הורשע, והוא אך ורק חשוד. כל שכן בימינו, בשל עצמתה של המדיה והשפעתה השלילית, ביה"ד שיושב על המדוכה, צריך לחסן עצמו מפני נטיה זו. כך שיוכל, בלי דעות קדומות, להוציא את האמת לאור עולם, ולעשות צדק עם הנאשם. שהרי למרות שתפקידו של ביה"ד להגן על החברה מפני העבריינים, הוא מוזהר מאוד שלא להרשיע חף מפשע, וכן שלא להעניש יתר על המידה נאשם שצריך להרשיעו, כאשר מבחינה משפטית ניתן להרשיעו רק בעבירה קלה יותר.

כיצד ביה"ד יוכל לנהוג כן? התשובה לכך, ע"י כך שעל ביה"ד לחפש מיוזמתו נקודות ללימוד זכות על הנאשם. חובה זו היא כל כך עקרונית וחיונית, עד כדי כך שאם לא נמצא מי מהדיינים שלימד זכות, והנאשם הורשע בדין על ידי כל הדיינים מבלי שנמצא מי שלימד עליו זכות, הנאשם פטור. וכן כותב הרמב"ם (סנהדרין, ט, א):

"סנדרי שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור (=מעונש) עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין, ואחר כך יהרג".

הלכה זו כוחה יפה גם לדיני גלות ומלקות (שם, יא, ד; לענין גלות עיין שו"ת מאהבה, ח"א, קצד). כמו כן, החובה ללמד זכות אין פירושה שהדיין שלימד זכות חייב לזכות את הנאשם, אלא אפשר שישתכנע ע"י חבריו, ויצטרף למחייבים (מרגליות הים, שם, אות כא) .

בגמרא (סנהדרין, יז, א) ביארו שכאשר הנאשם הורשע פה אחד, הרי זה בי"ד שאינו מסוגל ללמד זכות "ואין להרוג נפש בלי חיפוש זכות, דע"י הוויכוח מתברר הדין לאמתו" (ערוך השולחן חו"מ, יח, ז). במילים אחרות, כאשר ביה"ד אינו יכול ללמד זכות על נאשם – בית הדין פסול מלדון.

יישום בימינו

דומה שהחובה ללמד זכות היא גם במשפט המלך, או בבי"ד שדן בהוראת שעה. למרות שבערכאות אלו דיני הראיות ודיני העונשים שונים ואינם כדיני העונשים וכדיני הראיות של בי"ד שדן לפי דין תורה, בכל זאת אין ערכאות אלה משוחררות מקיום הליך משפטי מתוקן עד כמה שאפשר. שהרי אין ערכאות אלו מותרות להרוג חפים מפשע, והחובה ללמד זכות היא חובה חיונית כדי למנוע להרשיע חף מפשע. אמנם אפשר שערכאות אלו פטורות מלדקדק דקדוק יתר בדינים המרובים שנאמרו בעניין החובה ללמד זכות על נאשם, אבל פטורים בלי כלום, אי אפשר.

כדמות ראיה לכך משפט שלמה בענין שתי הזונות. שנראה ששלמה המלך דן אותן בדין המלך או בהוראת שעה, שהרי הוא דן אותן בלי עדים. ובכל זאת חז"ל למדו ממנו את דיני הדיון במשפט, דינים שיש בהם כדי להבטיח משפט אמת וצדק. בירושלמי (סנהדרין, ג, ח) למדו משלמה שצריך הדיין לחזור על טענות בעלי הדין, כדי שישמעו בעלי הדין כל אחד טענות איש את זולתו, וגם ישמע הטוען אם הדיין אכן הבין את טענתו.

כיוצא בדבר דוד המלך שדן את נבל כמורד במלכות. אבל לפני כן דן אותו בסנהדרין כדי לקבוע אם יש לו דין מורד במלכות. ונתן לתלמידיו לומר את עמדתם תחילה, ואח"כ הוא אמר את דברו. לפי הכלל שבדיני נפשות מתחילים מן הקטן. כדי שהקטנים לא ייאלמו אחרי שהגדול אמר את דברו, ולא יתקיים דיון מפרה (סנהדרין סנהדרין, לו, א). הנה כי כן, גם בדין המלך יש חובה לשמור על דיני יסוד של הליך שיפוטי תקין.

אם כך נקבעה אז ההלכה, על אחת כמה וכמה בימינו שהלכה זו מתבקשת, ויש אפילו צורך לקדשה, בגלל העוצמה של המדיה בימינו, אם חפצים אנו להיות חברה מתוקנת, שיש לה מערכת משפטית המושתת על אדני האמת והצדק.

לפיכך, גם אם נתייחס בהלכה לדיני העונשין של בתי משפט בישראל, כדיני מלכות או כדינים של הוראת שעה, עדיין יש חובה לקיים הליכי שיפוט תקינים שמבטיחים שיפוט של אמת וצדק. במיוחד בהליכי משפט במקרים כאלה, שאין ראיות, אלא גירסה מול גירסה, שהכל מוכרע על בסיס התרשמות השופטים.

כי בנסיבות קשות כאלה, על השופטים לעשות צדק בחרדת קודש, עם כל הנוגעים בדבר. אבל עליהם גם לדאוג דאגה של ממש, שהצדק לא רק ייעשה, אלא גם ייראה. כי רק באופן זה השופטים גם דואגים לכך שלציבור הרחב יהיה אימון במערכת המשפט. שהרי באין אימון במערכת המשפט, היא לא תתקיים, ועמה תקרוס גם המטרה המקודשת שהמדינה תהיה מדינה מתוקנת. עלינו לזכור, שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והיא צריכה להיות יהודית באופייה, אז ורק אז, נצח ישראל לא ישקר.

הרב רצון ערוסי, רב העיר קרית אונו וחבר מועצת הרה"ר לישראל

פורסם בגיליון 716 של מוסף צדק מקור ראשון