מוסר לחימה בצוק איתן

בעקבות הדו"ח של שוברים שתיקה יש צורך לשוב ולעיין במקצת מעקרונות המוסר היהודי בנוגע לשאלת הפגיעה בבלתי מעורבים. דווקא לאור עמדתם של חברי הארגון שהדין הבינלאומי אינו נקודת הייחוס, יש לחזור לעקרונות המוסריים הבסיסיים ביותר.

מאבק בין קולקטיבים

העיקרון הראשון והבסיסי ביותר הוא שמלחמה היא התנגשות בין קולקטיבים. זאת, בשונה מפעולות שיטור כנגד פושעים בהם אדם נענש בחטאו האישי בלבד.

אחד המקורות להגדרה זו מצוי בדברי המהר"ל מפראג (גור אריה פרשת וישלח): "...שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים ...ולפיכך הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה... וכן הם כל המלחמות..."

בהקשר זה, יתרונה של ההלכה דווקא בכך שהיא איננה מודרנית. וביתר פירוט, דיני המלחמה המודרניים גובשו ביחס למדינות, לעומת זאת, ברוב המלחמות הפוסט המודרניות מעורבות ישויות לא-מדינתיות, ובהקשר של הקיץ האחרון: הקולקטיב העזתי. על רקע זה דווקא להלכה יתרון בכך שיש לה יכולת להתמודד עם ישויות כאלה, כפי שהיו בתקופה הטרום מודרנית.

האיסור על פגיעה בבלתי מעורבים

בפתח הדברים חשוב להדגיש שהמונח "חפים מפשע" הוא שגוי ומטעה. בלחימה שאיננה טרור לוחם איננו פושע, ולכן גם הוא חף מפשע. על כן, ההיתר לפגוע בו נובע מהמסוכנות שלו ולא מפשע.

לגופו של עניין, כל פוסקי זמננו אסרו לפגוע פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, וחייבו לנקוט פעולות שיצמצמו את הפגיעה בהם במידת האפשר, ובכלל זה הזהרת בלתי מעורבים לעזוב את אזור הלחימה.

אולם, לאחר האזהרה, מי שנשאר באזור הלחימה נושא באחריות לסיכון שהוא ייפגע על ידי כוחותינו. כך כתב למשל הרב שלמה גורן לגבי מצור ביירות (משיב מלחמה ג, עמ' רסה): "וכל מי שלא ניצל את הרשות שנתנה לו, לילדיו ולמשפחתו להימלט משם אל לו לבוא בזעקות לצה"ל: 'האף תספה צדיק עם רשע'?" בהקשר זה האחריות כאמור איננה אישית, אלא קולקטיבית. ולכן, גם אם החמאס מנע מבלתי מעורבים להתפנות הוא נושא באחריות לתוצאות ולא צה"ל.

חשוב להדגיש, שהדבר אינו מתיר הרג מכוון של בלתי מעורבים, ואכן העדויות של שוברים שתיקה לא עוסקות בכך, אולם, הדבר מתיר לצה"ל להניח שאין באזור בלתי מעורבים.

ונשמרת מכל דבר רע

קריאת העדויות של שוברים שתיקה משתפת את הקורא במעט בעקת הקרב: תחושת הסכנה האורבת מכל חלון, רכב ממולכד, ואף מזקן שנושא חגורת נפץ. לצד המועקה אל נוכח ההרס שהמלחמה מחייבת, אינם קלים לעיכול וטוב שכך.

על רקע זה עומדים שני מקורות משמעותיים שאמורים להנחות לוחם בשדה הקרב. האחד, פירושו של הרמב"ן לפסוק המחייב להישמר במלחמה "מכל דבר רע" (דברים כג, י): "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה... יגזלו ויחמסו... הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב". רוצה לומר, ההכרח להפעיל כוח ואלימות בשדה הקרב עלול להשחית את הנפש, ועל כן דווקא בשדה הקרב ישנה חובה מיוחדת לשמור על טהרת הנפש.

המקור השני, המשלים, הוא דבריו של הרמב"ם (מלכים ז, טו): "ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור 'עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'". דהיינו, חובתו של הלוחם היא להילחם בכל כוחו, בנחישות ובעוז. ובנסיבות אלה, הימנעות מהפעלה נחושה ומהירה של הנשק חמורה ביותר.

שני המקורות המשלימים אמורים להנחות את לוחמי צה"ל, ודווקא מוך העדויות המובאות בדו"ח עולה הרושם שכך גם נעשה בפועל בדרך כלל.

לסיכום יש להעיר שדו"ח שוברים שתיקה יוצר תחושה קשה שצה"ל איננו מצליח להסביר את מדיניות ההפעלה שלו לחייליו. באופן ממוקד יותר, שאלה זו מופנית לחיל החינוך שאמור לחנך את חיילי צה"ל, מצד אחד, לרסן את ההתנהגות שלהם בהתאם לפקודות, ומצד שני, ליצור אצלם הזדהות ערכית עם הפקודות. העדויות הרבות שהגיעו לשוברים שתיקה יוצרים תחושה שזה לא נעשה.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 927