התרת עגונות לאחר השואה

אחת המשימות הרגישות והכאובות שהוטלו על כתפי הפוסקים לאחר השואה היתה התרת העגונות הרבות. משימה זו מתועדת בתשובות רבות שאת חלקן נסקור במסגרת זו. כדי להכליל את פסקי הדין הארוכים המפורטים, נדון בשני עקרונות העולים מהם.

היתר כאשר אבד זכרו של הבעל

בהלכה ישנה הבחנה בין אדם שטבע במים שיש להם סוף, שאשתו מותרת, כיון שאילו היה ניצל היו רואים אותו יוצא מהמים. לבין אדם שטבע במים שאין להם סוף, שאשתו אסורה, שמא עלה מן המים והדבר לא נצפה.

רבי אליעזר מוורדון (במרדכי יבמות צב) כתב שגם במים שאין להם סוף, אם עברו כמה שנים והאדם לא הופיע ויש ראיות נסיבתיות על טביעת הספינה בה היה – אשתו מותרת. רבים מהראשונים (שם) חלקו עליו וכך פסק להחמיר גם בשולחן ערוך (אבן העזר יז, לד).

אולם, בשו"ת חתם סופר כתב שכבר בימיו (תחילת המאה ה-19) היה מקום להקל בגלל התפתחות אמצעי התקשורת והעיתונות (שו"ת חתם סופר חלק ג, סימן נח): "נשתנו הזמנים בענין זה ממה שהיה בימיהם שעתה קביע בי דואר במתא (=בעיר) בכל המדינות הידועות ואפילו מארצות תוגרמה מגיע הכתב אלינו בזמן קצר מאוד ואלו היה עולה מהמים בכל מקום שהוא היה מודיע לביתו ע"י איגרת ואו היה מפקיע הקול אפילו ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג (=עתון)".

בהמשך לכך כתב הריא"ה הרצוג (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן כד) שבימיו יש מקום להקל עוד יותר: "ועתה בימינו אנו כשכל העולם נעשה, כפתגם ההמון, לעיר אחת ע"י הטלגרף והרדיו והעתונות וכו' נתחזקה האומדנא פי שבע". וכן הזכירו סברה זו גם הרב צבי פסח פרנק (קונטרס עגונות השואה, שו"ת הר צבי אבן העזר, סד) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן כ).

היוצא להיהרג

בצירוף היתר אדם שאבד זכרו, התירו הפוסקים את אלו שנשלחו לצד שמאל במחנות ההשמדה. אמנם, בשו"ע (אה"ע יז, לו) נפסק: "ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג, אין מעידין, שהן בספק חיים ונותנים עליהן חומרי מתים וחומרי חיים". דהיינו, גם מי שנשלח לביצוע עונש מוות עדיין איננו בחזקת מת ואשתו אסורה.

אולם, הריא"ה הרצוג סבר שמי שבנוגע מי שנשלח לצד שמאל יש וודאות גדולה עוד יותר (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן כד): "ומעתה הרי אלו שנגזר דינם למות מהרשעים הללו, והכל על פי הפקודה מלמעלה... ואין חוששין למיעוטא דמיעוטא הניצלים לאחר שנגמר דינם, וחזקתם שנהרגו". דהיינו, כיון שמדובר על פקודה לרצוח את היהודים, הסיכוי להצלה קלוש.

בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן ד) נימק זאת כך: "הלא לא נכנסו לדין לפני משפט דייני עכו"ם, דיהיה אפשרות שיזכו בדין, רק הוציאו אותם להורגם בגזירת המן מלכות הרשעה ימ"ש וזכרם, ולהכרית כל היהודים היה זממם הרע, ואם כן אינו דומה ליוצא ליהרג בבי"ד של דייני עכו"ם אשר בעבור בצע כסף מחפשים זכות". דהיינו, דברי השו"ע אמורים בנוגע לאדם שנגזר דינו למיתה בבית משפט של גויים, שפם יש סיכוי להפר את רוע הגזירה, אולם, בשואה היה מדובר על רצח שיטתי ללא משפט ולכן יש חזקה שהרצח בוצע.

לכך הוא מוסיף נימוק נוסף: הלא שם באויסשוויטץ היה הכל רק ממונים אשר קבלו הפקודה מראשי הרוצחים שר"י היושבים ראשונה בעיר המלוכה, ומי אשר יהין שלא לעשות כמצווה עליהם, והלא אפילו אם היה אחד מהם אשר היה לו הרגש אנושי סכנה הי' מרחפת על ראשו שידונו אותו במיתה, אם לא יוציא מחשבת הרשע לפועל, ובממונים להרוג אין כאן חשש דילמא שקלי שוחדא". רוצה לומר, כיון שהצלת יהודי מממוות היתה כרוכה בסכנת חיים עבור המציל, הסבירות להצלה נמוכה כל כך שאין להתחשב בה.

דיונים קשים אלה מהווים עדות נוספת לזוועות השמדת יהודי אירופה בידי הגרמנים, אולם בה בעת הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפט העברי ואף היוו בסיס לדיון בהתרת עגונות גם בעת מלחמה או אסון.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 872