נתבע שמסרב לחתום על הסכם בוררות

מסרב לחתום

כאשר נתבע מסרב לבוא לדין אזי בית הדין נותן אישור לתובע לתובעו בערכאות.

לפעמים הנתבע אומר שהוא מוכן להתדיין בדין תורה ואף מתחייב לבצע את פסק הדין, אולם, איננו מוכן לחתום על הסכם בוררות. מה הדין במקרה כזה?

על פי החוק, ללא חתימה על הסכם בוררות אין אפשרות חוקית לאכוף את פסק הדין. משום כך כתבו פוסקים רבים שאם הנתבע מסרב לחתום על הסכם בוררות דינו כסרבן דין. זאת, למרות שהוא מצהיר על נכונותו לקבל את הדין.

קביעה זו מבוססת על ההנחה שתפקידו של בית הדין אינו מסתיים עם מתן פסק הדין, אלא עם ביצועו. לכן על בית הדין לעשות כל שביכולתו כדי שפסק הדין יבוצע בסופו של דבר (הרב אברהם שפירא, מנחת אברהם, סימן מב).

על פי אותו עיקרון יש להתייחס כסרבן דין גם לנתבע שמבקש להתדיין דווקא בבית דין שפסק הדין שלו אינו ניתן לאכיפה בהוצאה לפועל (פסקי דין – ירושלים, דיני ממונות ובירורי יוחסין חלק יא, פס"ד בעמוד יד). הדברים אמורים (לצערנו) כאשר אדם מבקש להתדיין בבית דין רבני ממלכתי. בתי דין אלה מנועים מלדון דיני ממונות (על פי פסיקת בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים). אמנם יש חולקים על גישת בג"ץ (ראו פרופ' שוחטמן, סדר הדין 1447-1491), אך המציאות היא שפסק הדין אינו ניתן לאכיפה בהוצאה לפועל, ולכן בקשת הנתבע לא תתקבל.

מסרב לפשרה

נוסח הסכם בוררות המקובל בבתי הדין מעניק לבית הדין את הסמכות לדון 'בין לדין ובין לפשר'. מה דינו של נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן להעניק לבית הדין את הסמכות לכפות פשרה על הצדדים?

חשוב להבהיר שאין כוונת ההסכם לתת הרשאה לבית הדין לכפות פשרה שרירותית על הצדדים, והגמרא (בבא בתרא קלג, ב) התייחסה בזלזול לדיינים שנוהגים כך וקראה לו "דייני דחצצתא". הסכם הבוררות מתיר לבית הדין לפסוק רק פשרה קרובה לדין (שו"ת רדב"ז ד, קסד), ובלבד שיש בה צדק (שו"ת אורח משפט חו"מ א). בפועל אין בית דין שמוכן לדון ללא הסכם בוררות בנוסח המקובל, כך שהמשמעות המעשית של התנגדות לנוסח זה היא שהתובע לא יוכל לתבוע בבית דין, אך גם לא יקבל היתר לתבוע בבית משפט.

שאלה זו נדונה בפני בית הדין הרבני בירושלים (פד"ר יא, 262-267), ונחלקו בה דייני בית הדין: דעת המיעוט הייתה שבמקרה כזה הנתבע אינו מוגדר כמי שסירב להתדיין בדין תורה, כיוון שפשרה היא מצווה שאין לכפותה על מי שאינו מעוניין בה.

לעומת זאת, דעת הרוב הייתה שנתבע שאינו מוכן לחתום על הנוסח 'בין לפשרה' הוא בגדר סרבן, ובית הדין יתיר לתובע לתבוע אותו בערכאות. הטעם הוא משום שמנהג בתי הדין הוא לכתוב בהסכם הבוררות 'בין לדין ובין לפשרה', ולכן המסרב לכך מוגדר סרבן.

הרב יועזר אריאל (דיני בוררות, כללי הדין והפשרה עמ' שטו) כתב שהאפשרות לסרב לנוסח 'בין לפשר' מותרת רק אם הנתבע מוצא בית דין שמוכן לדון אותו לפי דין תורה בלבד; אבל אם לא יציג תוך זמן סביר הסכם בוררות שנחתם על ידו בבית דין אחר, הוא אינו רשאי לסרב. כיון שכאמור אין בית דין שמוכן לדין בלבד, הרי שנתבע כזה יוגדר כסרבן והתובע יוכל לתבוע אותו בבית משפט.

לסיכום, נתבע שמסרב לחתום על הסכם בוררות מוגדר כסרבן. נתבע שמסרב להסכם בוררות בנוסח 'בין לדין ובין לפשרה' רשאי לבקש להתדיין בבית דין שדן רק על פי הדין. אולם אם לא ימצא בית דין כזה, עליו לחתום על הנוסח המקובל.