כופין על מידת סדום

לא ניתן לרכוש את הספר אולם ניתן להוריד אותו כקובץ

תוכן העניינים

פתיחת שערים - "מים אחרונים חובה" על ניקיון כפיים ונקיות הדעת / הרב אברהם גיסר 9

פתח דבר: 16

פרק ראשון: מבוא - הצגת הנושא 18

פ רק שני : הערך של הפנייה אל מקורות ההלכה היהודית בסוגיית "כופין על מידת סדום" 20

פרק שלישי : "כופין על מידת סדום" – משמעות הכלל וגדריו 23

פרק רביעי: כפייה על מידת סדום בדיני הירושה 33

פרק חמישי: כפייה על מידת סדום בדיני החוזים 39

פרק שישי: כפייה על מידת סדום בדיני הקניין 43

פרק שביעי : כפייה על מידת סדום בדיני המשכון 51

פ רק שמיני: מקורות נוספים ליישום עקרונות כלליים של צדק, על פי המשפט העברי 56

פרק תשיעי: שימוש לרעה בזכות במשפט הישראלי 59

פרק עשירי: סיכום - המשפט העברי והמשפט הישראלי 66

פרק אחת-עשרה: מבט לעתיד - יישום המשפט העברי במשפט הישראלי 78

נספח א ' שלושה מושגים של תום לב במשפט העברי – עיון ראשוני / בני פורת 81

נספח ב ' העתקת משכון לנכס חלופי שלא בהסכמת הנושה / יהושע ויסמן 99

ביקורת על החוברת מאת הרב דניאל כ"ץ

דיני ממונות בהלכה, עוסק בהסדרת היחסים הממוניים בין איש לרעהו, זאת על ידי מערכת חוקים הפועלת על פי חובות וזכויות ואכיפתן. אולם, בכך כנראה לא די. הרמב"ן טבע את המושג: "נבל ברשות התורה", האומר שאדם שפועל אך ורק לפי החוק יכול להיות אפילו "נבל". אחת הדוגמאות למעשי נבלה מסוג זה היא במקרה של "מידת סדום", שמשמעה שימוש לרעה בזכות חוקית. ומתברר שעל פי ההלכה יש לבתי הדין סמכות להתערב במקרים כאלה ולמנוע ניצול לרעה של זכות, כפי שיש להם אפשרות להשיב את הגזילה או את תשלום הריבית.

שופט בימ"ש המחוזי משה דרורי עסק בסוגיה זו כשהגיעה אליו לפניו תביעה של בעל חוב להעביר את השעבוד מנכס אחד לש הלווה לנכס אחר. החייב סירב לכך למרות שלכאורה המהלך לא היה משפיע עליו מבחינה כלכלית. כאן התעוררה השאלה האם החייב משתמש לרעה בזכויותיו, והאם ניתן לכפות עליו להעביר את השעבוד מנכס לנכס.

השופט דרורי היה סבור ששאלה זו ניתנת לבירור על פי המקורות של המשפט העברי, ועל כן הרחיב בפסק הדין בדיון במקורות ההלכתיים וזה היה תשתית להכנת הספר שלפנינו.

אין בספר ניסיון להציב בירור שיטתי של מושגי "מידת סדום" על פי ההשתלשלות ההיסטורית שלהם, וגם אין ניסיון להגיע להכרעה הלכתית כלשהיא, כי אם לסקור את מגוון הדעות ההלכתיות בתחום. לדעתו של דרורי, שופט בבית משפט אינו צריך להכריע הלכה כפוסק, והוא יכול להסתמך על מקור אחד אף אם הוא לא נפסק להלכה.

מטבע הדברים, כיוון שמדובר בספר המבוסס על פסק דין של בית משפט, מלווים המקורות של חז"ל בשלל אזכורים של פסקי דין של בתי משפט וכן של ציטוטים ארוכים ממשנתם של חוקרים מתחום המשפט העברי, דוגמת פרופסור רקובר, ד"ר ויגודה ועוד.

בספר מוצגים מגוון נושאים הנידונים סביב "מידת סדום", כגון השאלה האם יש מקום לחייב אדם לתת לשכנו רשות להשתמש בחצרו בכדי להקים בה פיגומים לצורך שיפוץ ביתו. בעניין זה כתב רבי שלום שבדרון (שו"ת מהרש"ם ב, קנג) שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ולא ניתן לחייב את בעל החצר לוותר על זכויותיו כאשר אין הכרעה ברורה בעניין. השופט דרורי סבור, לשיטתו, שבית משפט יכול לחייב גם על סמך דעה אחת במחלוקת אם ניכר שיש "צדק" בטענת אחד הצדדים ובפרט במקרה שיש גם נימוקים נוספים כגון שהשכן השני כבר הרשה בעבר לשכנו שימוש דומה בחצר לצורך שיפוצים. כדאי להזכיר בהקשר לזה גם את מאמרו של הדיין הרב ח"ש שאנן שהרחיב בנקודות אלו (תחומין יט, עמ' 65).

שאלה נוספת ששנויה במחלוקת היא האם ניתן לחייב אדם לאפשר לאחר להתגורר בחצרו שבה לא התכוון להשתמש כלל ואין לו שום הפרעה או נזק מהמגורים בה. נציין שבעניין זה נפל חוסר דיוק מסוים בספר שכן צוינה (עמ' 44) דעת השולחן ערוך שאין לחייב אדם בדבר מעין זה, אך בפועל צוטט קטע מדברי הרמ"א שפוסק שיש לחייב אדם בדבר זה (כפי שציין פתחי תשובה שסג, ג והרחיב בפסיקה למעשה).

משני המקרים שהזכרנו כבר ניתן לראות עד כמה תחום זה סבוך ועד כמה קשה למתוח קו גבול ברור בין המוסרי והמשפטי לבין דרישה מופרזת מהזולת שהיא מידת חסידות בלבד.

הספר שלפנינו מוגש בקנקן נאה כחלק מסדרת מחקרים של מכון "משפטי ארץ" בעפרה. ניכר בספר העריכה המוקפדת והיסודית של הרב עו"ד ירון אונגר. הספר פותח במאמר קצר על המושג "מידת סדום" בהלכה ובאגדה, פרי עטו של הרב אברהם גיסר, רב הישוב עפרה ויו"ר המכון. הרב גיסר מקשר, בין היתר, בין חובת מים אחרונים הנדרשת משום "מלח סדומית" לבין "מידת סדום". בסוף הספר שני נספחים משפטיים העומדים בפני עצמם שנכתבו בידי ד"ר בני פורת ופרופסור יהושע וויסמן, שני מומחים בתחום המשפט, הסוקרים את הגישות המשפטיות הרווחות כיום בבתי המשפט הישראליים.

נקווה שהספר ימלא את תעודתו ויחזק את מקומו של המשפט העברי במדינת ישראל ובמיוחד במערכת המשפט.