אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ז: תנאי העבודה
ז.ז. דמי הבראה

דמי הבראה הם תשלום אותו מקבל העובד מעבר למשכורתו, המיועד לממן את עלות חופשתו של העובד. זכות כזו אינה קיימת בהלכה. במדינת ישראל דמי ההבראה נקבעים בהסכם קיבוצי כללי, ומדי שנה חותם שר העבודה על צו הרחבה המרחיב את תחולת ההסכם על כלל העובדים במשק. גם צו הרחבה הוא בעל תוקף הלכתי (כאמור ).

נכון לשנת תשפ"א דמי הבראה עומדים על 378 ₪ ליום הבראה אחד במגזר הפרטי ו432 ₪ ליום במגזר הציבורי. סכום זה צמוד למדד ומתעדכן מדי שנה. סכום דמי ההבראה הוא יחסי להיקף משרתו של העובד ומספר דמי ההבראה השנתיים הולך וגדל עם הוותק של העובד על פי המפתח הבא[1]:

במקרה זה החוק עצמו[2] קבע במפורש שזכות הנובעת מהסכם קיבוצי היא זכות שלא ניתן לוותר עליה. לפיכך, גם אם העובד הסכים לוותר או לפחות מדמי ההבראה המגיעים לו הסכמתו בטלה גם על פי ההלכה.

[1] ישנם ענפים רבים בהם הסכמים שונים המעניקים מספר גבוה יותר של ימי הבראה ועל המעסיק לבדוק ספציפית את התנאים בכל אחד מענפים אלו: עובדי שמירה, אבטחה, תחזוקה וניקיון, עובדים בענף ההסעדה האולמות והמלונאות, עובדים בענפי המתכת, החשמל, והאלקטרוניקה, עובדי הבנייה והשיפוצים וכן עובדים בשירות המדינה.

[2] סעיפים 21-20 לחוק ההסכמים הקיבוציים (תשי"ז).