אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ז: תנאי העבודה
ז.א. מבוא, ותשלום על נסיעות

כפי שראינו בפרק הקודם, בהיעדר הסכם תנאי העבודה נקבעים על פי המנהג המקובל. במדינת ישראל רבים מתנאי העבודה הוגדרו בחוק. כפי שהוסבר לעיל (פרק ב, סעיף ג) לחוק יש השפעה כפולה, ראשית, הוא בדרך כלל "מנהג המדינה", ושנית, לעתים יש לו תוקף מחייב כאשר הוא בגדר "דינא דמלכותא". כאמור, "דינא דמלכותא" יכול למנוע מהעובד לוותר על זכות המגיעה לו, לעומת זאת, על זכות הנובעת ממנהג עובד יכול לוותר. לעיל כתבנו עוד שמנהג יכול לגרוע מזכויותיו של העובד על פי ההלכה, ואילו "דינא דמלכותא" אינו יכול לגרוע מזכויות המגיעות לו על פי ההלכה (ראו עוד לעיל פרק ב, סעיף ה).

בפרק זה נדון בתנאי העבודה, נזכיר את התנאים המגיעים על פי ההלכה ונתייחס גם לתנאים המגיעים על פי החוק ולהשפעתם על ההלכה. לא נוכל כמובן להתייחס לתנאי העבודה השונים בענפים השונים, אלא לתנאים המקובלים ברוב הענפים. באופן טבעי תנאי עבודה הנוהגים כיום שונים במידה ניכרת מאלו שנהגו בזמן התורה והמשנה. שכן מאז הכלכלה הלכה והשתכללה, רמת החיים עלתה, ובנוסף הפועלים צברו כוח פוליטי באמצעותו שיפרו את תנאי עבודתם[1].

שכר על זמן הנסיעה (ביטול זמן) – על פי הדין הקבוע בגמרא[2] זמן ההליכה לעבודה נחשב כחלק משעות העבודה עליהן העובד מקבל תשלום. לעומת זאת זמן החזרה ממקום העבודה אינו מחושב כזמן עבודה, והפועל אינו זכאי לקבל תשלום עליו. אולם הגמרא עצמה קובעת שגם בעניין זה מה שמחייב הוא המנהג המקובל באותו מקום.

על פי החוק, העובד מקבל תשלום רק עבור הזמן בו עמד לרשות המעביד[3]. הפרשנות המקובלת לקביעה זו היא שאין לחשב את זמן הנסיעה לעבודה וממנה כזמן עבודה[4], אלא אם כן העובד התבקש לבצע בדרכו לעבודה משימות עבור המעסיק[5]. מדובר על גריעת זכויות ביחס להלכה, אולם, החוק מחייב במקרה זה בהיותו מנהג המדינה. אמנם, יש תחומים בהם מנהג מקובל (ולעיתים, אף חובה בהתאם להסכמים קיבוציים וכדומה) לשלם תשלום חלקי עבור זמן הנסיעה למקום העבודה ובחזרה[6].

החזרי נסיעות והוצאות אחרות – על פי ההלכה אין המעסיק חייב בהחזר נסיעות, אולם, במדינת ישראל ישנה חובה חוקית, שנקבעה בתקנה[7], לשלם לעובד עבור הוצאות הנסיעה בשיעור המינימלי ההכרחי[8]. החזר זה אינו הטבת שכר והוא מגיע לעובד רק אם הוא נדרש להגיע לעבודה בכוחות עצמו, אך לא במקרה בו המעסיק מעמיד לעובד הסעה. אמנם, העובד רשאי לקבל החזרי נסיעות גם אם בפועַל לא היה צריך להוציא כסף מכיסו על מנת להגיע למקום עבודתו, כגון במקרה שבחר לכת ברגל או תפס טרמפ לעבודה[9].

[1] השיפור בתנאי עבודתם של העובדים התאפשר רק הודות לשני גורמים אלו, גם יחד: השיפורים הטכנולוגיים והצמיחה מחד והחקיקה המיטיבה עם העובדים מאידך. חקיקה הקובעת תנאי שכר הגבוהים מן התפוקה של העובדים, ללא שיפורים טכנולוגיים נלווים, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן שכן המעסיקים לא היו מוכנים להעסיק עובדים במחירים שהיו גורמים להם להפסדים.

[2] בבא מציעא פג ע"ב.

[3] סעיף 1 לחוק שעות העבודה והמנוחה תשי"א.

[4] תב"ע מא/99-2, סלאח יוסף אלג'מאל נ' אל וו בע"מ.

[5] דב"ע מד/3-143, קיסר נ' דהן בע"מ, פד"ע טז, עמ' 269.

[6] לדוגמה, מרצים חד פעמיים, הפועלים בשירות המדינה, מקבלים שכר עבור זמן הנסיעה לעבודה. על פי סעיף 53.33 לתקשי"ר על כל שעת נסיעה (או 50 ק"מ אותם נסע) יקבל המרצה 40% מן השכר אותו אמור לקבל עבור שעת הרצאה. החוזר מגביל את התשלום למקרים בהם המרחק בין מקום מגוריו של המרצה למקום ההרצאה עולה על 30 ק"מ. ונראה לאמץ נוהג זה במקום בו לא היה סיכום אחר בין הצדדים.

[7] מנהג זה מקורו בהסכם עבודה קיבוצי, מיום כ"א בשבט התשע"ו, מספר 7006/2016, אשר הורחב ע"י שר העבודה בצו הרחבה ביום ד' באב תשע"ו, לכלל העובדים במשק.

[8] ע"פ צו ההרחבה הנזכר, גובה ההחזר החל משנת תשע"ו הוא עד 22.60 ש"ח ליום או לפי עלות הסדר נסיעה יומי או חודשי, הזול מביניהם. סכום זה נחשב להכנסה חייבת במס.

[9] הרב זלמן נחמיה גולדברג, "דמי נסיעה לעבודה", תחומין יט, עמ' 271 ואילך.