אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ז: תנאי העבודה
ז.ד. אחריות לבריאותו של העובד ולנזק שנגרם לו

בנוגע לתשלום הוצאות רפואיות של העובד, ההלכה מבחינה בין מקרים שונים.

הוצאות רפואיות שאינן קשורות לעבודה – על פי ההלכה המעסיק אינו חייב לשלם את הוצאות הבריאות של העובד, ואין לראות בהן חלק מתנאי עבודתו. המעסיק חייב לשלם על הוצאות הבריאות של העובד רק אם התחייב לכך במפורש או על בסיס מנהג העולם[1].

כיום מנהג המדינה הוא שמעסיק אינו חייב לבטח את העובד בביטוח בריאות אלא רק בביטוח לאומי, כאשר חלק משלם העובד וחלק משלם המעסיק, המפצה עבור פגיעות שנגרמו בעקבות העבודה בלבד. זאת, למעט עובדים זרים אשר החוק[2] מחייב את המעסיק לבטח אותם בביטוח בריאות (גם צה"ל נושא בכל הוצאותיהם הרפואיות של החיילים, ובכללם חלק מאנשי צבא הקבע).

פיצוי בגין תאונות עבודה – בעניין זה נרחיב בפרק נפרד (לקמן פרק טז) אולם כבר כעת נציין כי על פי ההלכה המעסיק אינו חייב לשלם את הוצאותיו הרפואיות של העובד אפילו אם המחלה או הפגיעה אירעה לעובד במהלך עבודתו, ועקב עבודתו[3]. הסיבה לכך היא שבחלק מן העבודות כרוכים סיכונים מקצועיים אותם לוקח העובד על עצמו, אשר מגלם את הסיכון בשכרו[4].

לעומת זאת אם העובד חלה או ניזוק עקב מעשה או מחדל של המעסיק, חייב המעסיק לפצות את העובד על הנזק ככל מזיק אחר[5]. גם במקרים בהם המעסיק אינו אשם באופן בלעדי, ועל פי שורת הדין אין לחייבו כמזיק, ההלכה מטילה על המעסיק אחריות מוסרית על הנזק שנגרם לעובד בגין רשלנותו[6]. לפיכך, יש תוקף לחוק המחייב את המעסיק בפיצוי העובד, אם לא מילא אחר דרישות החוק להגנה על חייו ובריאותו של העובד[7]. חוק זה עולה בקנה אחד עם רוח ההלכה, ולכן יש לו גם תוקף הלכתי, בפרט לאור העובדה שחיוב זה הפך להיות נוהג מחייב[8].

המעסיק חייב לפצות את העובד על נזק שנגרם לו במהלך עבודתו, בכל מקרה בו המעסיק לא מילא אחר חובותיו החוקיות להדרכת העובד ולאספקת אמצעי מיגון מתאימים. קל וחומר שהוא חייב כאשר הורה לעובד הוראה בלתי סבירה לבצע פעולה המסכנת את חייו או בריאותו.

ביטוח תאונות עבודה – החוק[9] מחייב את העובד ואת המעסיק להפריש מדי חודש כסף לביטוח הלאומי, אשר בתמורה מעניק לעובד ביטוח במקרה בו נפגע במהלך עבודתו. במקרה שבו העובד עומד בתבחיני הביטוח הלאומי הוא יקבל פיצוי מסוים, ללא קשר לשאלה מי אשם בתאונה.

במקרה בו המעסיק לא שילם עבור העובד דמי ביטוח לאומי, והעובד ניזוק, יתבע הביטוח הלאומי מהמעסיק את הסכום אותו שילם הביטוח הלאומי לעובד בגין הנזק שנגרם לו. חוק זה נכון וראוי גם על פי רוח התורה[10], והוא מחייב גם על פי ההלכה[11].

[1] שו"ת זקן אהרן, סז.

[2] סעיף 2 לחוק עובדים זרים, תשנ"א.

[3] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, כ. ועיינו בירושלמי שקלים ה, א, המביא מנהג שנהג במקדש שני לשלם עבור רופא שירפא את הכוהנים שעבדו במקדש וחלו כתוצאה מעבודתם.

[4] בבא מציעא קיב ע"א: "ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו?", וראו שו"ת צמח צדק הקדמון, ו.

[5] בבא מציעא פ ע"ב; רמב"ן וריטב"א שם; רמב"ם שכירות ד, ז; מהר"ם מרוטנבורג, מרדכי בבא מציעא, שסז.

[6] אחריות מוסרית זו עשויה לנבוע או מהציווי "ולפני עור לא תתן מכשל" כפי שכותב בשו"ת יד אליהו, כח, או מדין גרמא בנזיקין, כפי שכותב המהרש"ם, משפט שלום קעו, מח, או לכל הפחות ממידת חסידות כפי שכותב בשו"ת מהרשד"ם חו"מ, תלה.

[7] סעיף 63 לפקודת הנזקין (נוסח חדש).

[8] ראו שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, כ, שבמקום בו נהוג שהמעסיק מפצה את העובד על נזק שנגרם לו בעטיו המנהג מחייב.

[9] סעיף 2 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד.

[10] שו"ת משפטי עוזיאל ד, חו"מ, מג. וראו רוח חיים שלג, ד, שכך נהגו באיזמיר במאה ה-19.

[11] הרב שמואל תנחום רובינשטיין, "בעיית הפיצויים בהלכה", תורה שבעל פה ד, ירושלים, תשכ"ב, עמ' צג-צח.