אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ז: תנאי העבודה
ז.ג. ערך העבודה והזכות לחופשה

חיבור זה עוסק בעיקר בחובות ובזכויות של העובד והמעסיק. אולם בפרק בו נעסוק בעניין החופשה מן הראוי לפתוח בערכה של העבודה. חכמים שיבחו את עשיית המלאכה והעלו אותה על נס מוסרי, מטעמים שונים:

העבודה מעניקה לאדם בראש ובראשונה עצמאות כלכלית[1] ומונעת ממנו את הצורך להזדקק לעזרת בשר ודם. בנוסף, העבודה מקטינה את הסיכון להתדרדר לפשיעה כדי לפרנס את עצמו[2]. העבודה אינה רק אמצעי לקיום, חז"ל הורו לנו כי גם מי שיש לו אמצעי קיום בלתי מוגבלים חייב לעסוק במלאכה, שכן זו מונעת את הבטלה[3] שעלולה להביא להתדרדרות נפשית ומוסרית[4] ואף עלולה לגרום לו לעשות מעשים מסוכנים ומיותרים מתוך שעמום[5]. יתר על כן[6], אדם העוסק במלאכה יצרנית מממש את ייעודו של המין האנושי[7] בכלל, ושל עם ישראל בפרט[8], לתקן ולשכלל את העולם. ערך זה נדחה רק מפני ערכים חשובים יותר כמו שמירת השבת[9].

אמנם, ברור שרצוי שאדם ינפוש ממלאכתו מדי פעם, לצורך מנוחת הגוף והנפש "כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ"[10], שכן בלעדיהן יקשה עליו להמשיך במלאכתו. יתרה מזו, זמן המנוחה מאפשר לאדם העובד להתפנות גם לעיסוקים רוחניים נעלים, כגון, לימוד תורה, והשקעה בילדיו ובמשפחתו.

הנוהג על פיו לעובד מגיעים ימי חופשה בהם הוא אינו עובד ובכל זאת מקבל שכר כאילו עבד – לא היה מוכר לחז"ל, ועניים מרודים קיבלו היתר לעבוד אפילו בימי חול המועד האסורים בעשיית מלאכה[11]. אולם, בפוסקים מובא שהעובד והמעסיק רשאים להסכים על כך, ולהסכם זה תוקף מחייב[12]. יתר על כן, הפוסקים כתבו שאם קיים מנהג לפיו העובד זכאי למספר מסוים של ימי חופשה בתשלום, אזי המנהג מחייב אפילו אם לא היה בין העובד והמעסיק סיכום מפורש על כך[13].

על פי החוק[14] בחלוף תקופת עבודה בת שלשה חודשים, על המעסיק לשלם לעובד עבור ימי חג ומועד, ועבור ימים בהם היה אבֵל והיה אסור לו לעבוד.

החוק אף קבע את מספר ימי החופשה הניתנים לעובד לפי הוותק שלו במקום העבודה. כלומר, דין עובד ותיק שהחליף מקום עבודה, כדין עובד שהתחיל כעת לעבוד בפעם הראשונה. להלן פירוט ימי החופשה להם עובד במשרה מלאה זכאי:

עבור כל אחת מארבע שנות עבודתו הראשונות – 12 יום בשנה[15].

עבור שנת עבודתו החמישית – 16 יום בשנה.

עבור שנת עבודתו השישית – 18 יום בשנה.

עבור שנת עבודתו השביעית – 21 יום בשנה.

עבור שנת עבודתו השמינית והלאה – יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום בשנה. יש להוסיף כי על פי החוק לפחות שבעה ימי חופשה חייבים להיות רצופים.

הקביעה כי מדובר בחוק מגן, עליו העובד אינו רשאי לוותר, אינה מפורשת בחוק והיא נקבעה רק בבתי המשפט ולכן היא אינה תקפה והעובד רשאי לוותר עליה.[16]

[1] אבות דרבי נתן נוסחא ב, כא: "רבי אומר גדולה היא מלאכה שכל מי שהוא עוסק במלאכה אין ידו חסרה פרוטה לעולם".

[2] אבות דרבי נתן, שם: "אמר רבי יוסי גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו... אין ילו מה יאכל... הלך וגנב תפשוהו ומסרוהו למלכות".

[3] מכילתא דרשב"י כ, ט: "גדולה מלאכה שלא קנס המקום מיתה על אדם אלא מתוך בטילה".

[4] משנה כתובות נט ע"ב: "הבטלה מביאה לידי זימה... רבן שמעון בן גמליאל הבטלה מביאה לידי שיעמום".

[5] אבות דרבי נתן, שם: "רבי יהודה אומר גדולה מלאכה שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה. באי זה צד עלה לראש הגג ונפל ומת הא לא מת זה אלא מתוך הבטלה".

[6] ראו הראי"ה קוק, אורות התחיה, טז, הסבור שתחיית האומה בארץ ישראל מובילה לשינוי היחס כלפי העבודה, מקללה שנתקלל האדם הראשון לערך אידיאלי של תיקון העולם ושכלולו.

[7] מדרש תנאים לדברים ה, יד: "חביבה היא המלאכה שהרי כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא מסר להן מלאכה אלא לבני האדם בלבד", וראו עוד באבות דרבי נתן שם.

[8] אבות דרבי נתן, נוסחא א, יא: "כשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך". וראו מכילתא דרשב"י כ, ט: "גדולה מלאכה שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה". וראו עוד משנת רבי אליעזר, יג.

[9] מדרש תנאים לדברים ה, יד: "גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו".

[10] איוב ז, ב.

[11] מועד קטן יג ע"א; שולחן ערוך או"ח תקמב, ב.

[12] שו"ת התשב"ץ ג, קט.

[13] שו"ת מהרי"א הלוי א, קעג, הובא בדברי גאונים, צד.

[14] סעיף 7 לצו הרחבה - הסכם מסגרת 2000.

[15] במקום עבודה בו עובדים שישה ימים בשבוע יקבל העובד 14 ימי חופשה בארבע השנים הראשונות.

[16] על פי העקרונות אותם קבענו לעיל ההלכה אינה מכירה בפסיקת בתי המשפט כמחייבת אלא במקרים חריגים בהם בית הדין סבור שמדובר בפסיקה טובה וראויה שהיה ראוי לתקן כמותה. הקוגנטיות של הזכות לימי החופשה אינה עונה בהכרח על דרישה זו, היא אינה מובנת מאליה, ובכלל היא נורמה חדשה יחסית. לפיכך אין סיבה לקבל קביעה שיפוטית זו, ואם העובד והמעסיק הסכימו כי העובד לא יקבל ימי חופשה, הסכמתם תחייב אותם על פי ההלכה גם אם היא עומדת בניגוד לחוק.