אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ז: תנאי העבודה
ז.ב. משך יום העבודה ושעות נוספות

בנוגע למשך יום העבודה, הגמרא כותבת שהיה מנהג קדום לעבוד מהזריחה ועד השקיעה. מנהג זה נהג בתקופת התורה[1] והוא משתקף בפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב". כבר בתקופת המשנה המנהג השתנה, ובגמרא הובהר כי למעשה מה שמחייב את הצדדים הוא מנהג המקום. כיום כאמור מה שמחייב הוא חוק שעות העבודה והמנוחה:

על פי החוק מותר להעסיק עובד (למעט בתחומים מסוימים)[2] שעובד שישה ימים בשבוע במשך שמונה שעות ביום, ותשע שעות ביום (ברוטו) אם הוא עובד חמישה ימים בשבוע. בכל מקרה סך שעות העבודה השבועיות של העובד לא יעלה על 42 שעות בשבוע המתחלקות בדרך כלל ל-8.6 שעות ביום במשך ארבעה ימים ו-7.6 שעות ביום החמישי[3]. בנוסף, ניתן להעסיק עובד למשך ארבע שעות נוספות ביום, המוגדרות כ"שעות נוספות"[4], עליהן המעסיק חייב לשלם שכר גבוה יותר: 125% מהשכר הרגיל על השעתיים הראשונות בכל יום, ו-150% מהשכר הרגיל על השעות שמעבר להן. משמעות הדברים היא כי למעשה מותר להעסיק עובד עד 12 שעות עבודה ביום, אך לא יותר מ-57 שעות עבודה בשבוע.

הפסקת אוכל – בתקופת התנ"ך[5], ובתקופת הגמרא[6] המנהג היה שהארוחה נעשית על חשבון זמן העבודה ולא על חשבון זמנם הפרטי של העובדים. מנהג זה מובן לאור העובדה שיום העבודה נמשך כאמור לאורך כל שעות האור.

בעניין זה החוק הפחית את זכויות העובדים וקבע שאמנם המעסיק חייב לתת לעובד הפסקה לשם אכילה[7], אך הפסקה זו אינה נחשבת לזמן עבודה והיא תיעשה על חשבון זמנו של העובד[8]. זאת למעט מקרה בו על העובד להישאר בזמן ההפסקה במקום עבודתו על מנת להיות זמין לצרכי עבודתו גם בשעת ההפסקה. במקרה זה יחשב זמן ההפסקה כחלק מזמן העבודה[9]. כאמור, במקום בו החוק מפחית את זכויות העובד, יש לו תוקף של מנהג בלבד.

הפסקה לצורך תפילה וברכות – בתקופת המשנה והגמרא היה זמן ברכת המזון, תפילת שחרית ומנחה נחשב לחלק מזמן העבודה. לפיכך, חכמים פסקו שיש לקצר את אורך התפילה והברכה למינימום ההכרחי, על מנת שלא לבטל מזמנו של המעסיק[10]. במשך הדורות השתנה המנהג, המעסיקים נעשו קפדנים פחות, ואפשרו לפועלים לברך ולהתפלל כדרכם, ולא להקפידו איתם על דקות ספורות אלו[11]. כיום עם קיצור משך יום העבודה החוק הפחית את זכויות העובדים וקבע שהעובד רשאי לקבל הפסקה לצרכי תפילה וברכות, אך לא כחלק משעות העבודה[12]. כאמור, לחוק זה יש מעמד הלכתי בהיותו מנהג בלבד. לפיכך, עובד המבקש להתפלל בזמן העבודה חייב להגיע לסיכום נאות עם המעסיק על אופן דיווח שעות העבודה.

[1] בבא מציעא פג ע"ב. בדבר מנהג זה ראו בראשונים שם, ובירושלמי בבא מציעא ז, א.

[2] ישנם עובדים בתחומים מסוימים כענפי הרפואה, השמירה, המלונאות, החשבונאות ועוד בהם ישנם היתרים מופלגים יותר, ועובדים בתחומי ביטחון המדינה עליהם לא חל החוק כלל. כמו כן החוק שונה בנוגע לאנשי הנהלה בכירים או מי שמתפקדים בתפקידים בהם קיימת "מידה מיוחדת של אמון אישי". למעשה על בית הדין לבדוק בחוק מהן מספר השעות המקסימלי אותן קובע החוק, או אשר נוספו בתקנות שר העבודה, לעובד בתחום הנידון.

[3] על פי סעיפים 2,3 לחוק שעות העבודה והמנוחה (תשי"א) (להלן בסעיף זה: "החוק"), וצווי הרחבה משנת 2000 ומשנת 2018.

[4] היתר של שר העבודה משנת תשל"ד המבוסס על סעיף 11 לחוק. התוספת על פי סעיף 16 לחוק.

[5] רות ב, יד, ואילך.

[6] בבא מציעא פו ע"א; תוספות שם, ד"ה דאי.

[7] סעיף 20(א) לחוק.

[8] סעיף 1 לחוק.

[9] סעיף 20(ג) לחוק.

[10] ברכות טז ע"א; רמב"ם קריאת שמע ב, ד; תפילה ונשיאת כפים ה, ח; ברכות ב, ב.

[11] הגהות מיימוניות ברכות, א, ט; שולחן ערוך או"ח קצא, ב.

[12] סעיף 20(ד) וסעיף 1 לחוק.