שאלה

אישה אחת מייצרת מטפחות. ישנן נשים ביישובים שונים שמוכרות את המטפחות שלה והשכר שלהן הוא מטפחת על כל 10 מטפחות שהיא מוכרת. הצטברו אצל אחת המוכרות הרבה מטפחות והיא שואלת האם מותר לה למכור אותן במכירה משל עצמה ביישוב שלה. לא דובר ביניהן על בלעדיות.

תשובה

בגמרא בב"ב כא: מובאות שתי דעות בנוגע ליורד לאומנות חברו. דעת ר"ה היא שבן מבוי (בפד"ר ו,ג תרגמו זאת בזמננו לשכונה) שיש לו חנות, יכול למנוע מבן השכונה לפתוח חנות מתחרה. אך ר' הונא בריה דרב יהושע חולק עליו בהמשך הגמרא וסובר שמותר לבן העיר להתחרות, אך ניתן למנוע מבן עיר אחרת לפתוח חנות מתחרה. מי הוא בן העיר נקבע ע"י תשלום מיסים ליישוב.

להלכה פסק השו"ע כדעת ר' הונא בריה דרב יהושע (חו"מ קנו,ה). ולפי"ז נראה שיהיה מותר לאישה למכור את המטפחות, כי הרי היא תושבת היישוב ואילו המוכרת לא גרה שם ואף לא משלמת מיסים ליישוב. במקרה בו המייצרת היתה פושטת את הרגל בעקבות המכירה של המטפחות הללו, היה אסור לה למכור אותן (עיין פת"ש חו"מ קנו סק"ג), אך כמובן לא זו המציאות.

אמנם יש להעיר שעובד חייב להימנע מתחרות כנגד המעביד שלו גם אם אין לו את הגדרים המדוייקים של יורד לאומנות חברו, כיוון שהעובד צריך להיות ישר עם המעביד שלו כפי שלמדנו כבר מיעקב אבינו (גם לפי המשפט הישראלי חלה על העובד חובה להיות נאמן למעביד שלו ולא להתחרות בו כל עוד הוא מועסק על ידו (אם הוא מקבל תשלום הולם)[1], ועיין בפד"ר ירושלים ז עמוד רס שהזכיר דבר זה כפטור מתשלום פיצויים לעובד שנהג בדרך זו, כיוון שדיני פיצויים לפי דין תורה נוהגים לפי החוק). אך במקרה שלפנינו נראה שאין בכך בעיה כיוון שהמייצרת ידעה שבשלב מסויים לא יהיה מה לעשות במטפחות ומן הסתם מוכרת מוכשרת תרצה לקבל כסף ולא עוד ועוד מטפחות, ובנוסף אין בכך פגיעה משמעותית במייצרת, ועל כן נראה שאין בזה אף לא פגם מוסרי.