מעמדה של עסקת טיעון על פי ההלכה

הרב עדו רכניץ[1]

מכון משפטי ארץ, עפרה

מעמדה ההלכתי של עסקת טיעון

מבוא

במשפט פלילי התביעה מוגשת על ידי המדינה כאשר באי כוחה הם נציגי התביעה הכללית, כלומר, פרקליטות המדינה. עסקת טיעון הנה מעין פשרה בין הפרקליטות והחשוד. בא כוחו של החשוד מציע לפרקליטות שהחשוד יודה בחלק מהחשדות נגדו, ובכך יספק לפרקליטות את הראייה הנדרשת כדי להרשיע אותו. בתמורה, תמחק הפרקליטות חלק מסעיפי האישום כנגד החשוד, צעד שבהכרח יקל את העונש שיוטל על החשוד.

ישנם כמה מניעים להעדפה של עסקת טיעון על פני משפט מלא:

1. חוסר עניין לציבור - מושג שמורחב למקרים בהם ישנם חשדות כלפי נבחרי ציבור ויש רצון לסיים את הפרשה במהירות.
2. ניסיון להגן על עדים - כאשר המשפט מחייב עדויות של אנשים שעלולים להיפגע מהעדות, כגון כאשר מדובר בפגיעה מינית ויש רצון לחסוך מהנפגע/ת את הצורך להעיד בפני הפוגע/ת.
3. רצון להקל את העומס על מערכת המשפט - על ידי סיום מהיר של משפטים ללא דיון מלא.

עסקאות טיעון מקובלות במשפט האנגלו-אמריקאי, מלבד הנימוקים שהוזכרו, הן משקפות גישה הרואה גם במשפט הפלילי ניסיון ליישב סכסוך בין הפרט לחברה. גישה כזו אינה מגדירה את החשוד או את מעשיו כשליליים, אלא רק כראויים לעונש. לפיכך, יש מקום לנסות ולהגיע עם החשוד להסכמה על היקף העונש שיקבל. אילו היה החשוד היה נתפס כאדם שלילי וראוי לעונש, אדם שאינו ראוי שיגיעו עמו להבנות, עסקת טיעון היתה נשללת. ואכן, ישנן מדינות שאוסרות עסקאות טיעון, בדיוק מסיבה זו.

על מנת לעמוד על עמדת ההלכה בשאלה זו יש להתוודע לחלוקה של שדה המשפט על ידי ההלכה:

1. התחום האזרחי - תביעת ממון בין אדם לאדם.
2. התחום הפלילי הדתי - האשמת אדם שעבר עבירה, ואם יורשע ייענש.
3. תחום התקנות - ההלכה מסמיכה את השלטון לתקן תקנות (כלומר, חוקים) שיעסקו בשמירת ההלכה, ערכי המוסר והסדר הציבורי.

המשפט הפלילי במדינת ישראל שייך לסוג השלילי, כיון שהוא איננו מהתחום הפלילי הדתי, אלא מבוסס על חוקי הכנסת. בתחום התקנות ההלכה מניחה מרחב פעולה גדול על בסיס עקרונות כללים, כמובן, פרט למקרים בהם התקנה נוגדת את ההלכה.  

דיני ראיות בתחומים המשפטיים השונים

כרקע לדיון בעסקת הטיעון נסקור את דיני הראיות במשפט הפלילי הדתי, ובתחום התקנות. בתחום האזרחי הודאה היא "מלכת הראיות" - "הודאת בעל דין כמאה עדים".[2] כמו כן, ההנחיה ההלכתית היא לנסות ולהגיע לפשרה בין הצדדים הנצים:

...וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע...[3]

בניגוד לכך, בתחום הפלילי הדתי אין אפשרות להסתמך על הפללה עצמית, כלומר על הודאה של החשוד, ובלשון הגמרא "אין אדם משים עצמו רשע".[4] כפי שפסק ונימק הרמב"ם:

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים.

וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה.

אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג...[5]

כלומר, בתורה נקבע שאדם לא ייענש על בסיס הודאתו. הרמב"ם מנמק זאת בכך שיתכן שהחשוד מודה בעבירה שלא ביצע, כיון שהוא רוצה להתאבד. הקביעה השוללת הפללה עצמית במשפט הפלילי הדתי מונעת כל אפשרות למשא ומתן עם החשוד, ובוודאי שעסקת טיעון אינה אפשרית. מסתבר שהסיבה לכך היא שהמשפט הדתי רואה בעבירה על החוק הדתי (כולל העבירות שיש בהם פגיעה באדם אחר) מעשה שלילי באופן מובהק, ולכן ברור שלא ניתן להגיע לפשרה במקרה כזה.

אגב הדברים שהובאו לעיל, כותב הרמב"ם שלמלך יש סמכות להעניש אדם על סמך הודאתו. ובכך הוא פותח צוהר לדיני הראיות של תחום התקנות. בדומה לרמב"ם גם הרשב"א כתב שבתחום התקנות ניתן להסתמך על ראיות שפסולות בדין התורה:

...שמִנו ברורים, לבער העבירות. וכתוב בתקוני ההסכמה: שיוכלו ליסר ולענוש בממון, לפי ראות עיניהם. ויש להם עדים קרובים, או עד מפי עד, וכיוצא בהם, שנראה להם שהענין אמת, שיכולים לדון ולקנוס. שלא הצריכו עדים גמורים, אלא בדיני תורה, כסנהדרין וכיוצא בהם. אבל מי שעובר על תקוני המדינה, צריך לעשות כפי צורך השעה...[6]

כאשר מדובר בתקנות שנועדו ל"תקוני המדינה" ניתן לחוקק חוק שיאפשר להסתמך על ראיות פסולות, דוגמת, עד ששמע עד אחר, או עדים שהם קרובי משפחה. הבדל נוסף בין המשפט הפלילי הדתי לחוקי המלכות הוא ביכולת לוותר לנאשם, שפי שכתב הרמב"ם:

מיתת בית דין שהוא דבר שאינו תלוי ברצונינו אלא התורה הרגתו, אבל אם היה יוצא להרג בפקודת המלך... שאפשר שיחזור המלך מגזרתו.[7]   

כלומר, לא ניתן למחול על עונש שהתורה מטילה, אולם, המלך יכול למחול על עונש שהוא הטיל.

הגמשת דיני הראיות בתחום התקנות, והאפשרות של השלטון לוותר לנאשם, מתירה לקיים עסקאות טיעון עם חשודים, ובכל זאת יש מקום לבחון האם ומתי ראוי להעדיף עסקת טיעון על פני משפט מלא.

עקרונות אתיים לבחינת עסקת טיעון

כאמור לעיל, בסכסוך ממוני ישנה הנחייה לבית הדין להעדיף פשרה מוסכמת על הצדדים, על פני הכרעה של הדין. הנחיה זו הוגבלה רק למקרה "שכל אחד מהם חושב שהצדק איתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו".[8] כלומר, כאשר אף אחד מהצדדים לסכסוך אינו פועל מתוך כוונת זדון יש חובה לנסות ולהגיע לפשרה מוסכמת. אבל במקרה שאחד מהצדדים מנסה לפגוע כלכלית בחבירו - יקוב הדין את ההר.

ברוח זו ניתן להבין את חוסר היכולת לוותר בשיפוט הפלילי הדתי, מלבד המניעה מלהסתמך על הפללה עצמית, שהוזכרה לעיל. יתכן שכיון שמדובר בעובר עבירה, ולא באדם שחושב שהצדק איתו - אין מקום לוויתורים.

כפי שנכתב למעלה, מותר למלך לוותר על אכיפת החוקים שהוא חוקק. ניתן להציע קריטריון על פיו ניתן יהיה לקבוע מתי ראוי למחול לנאשם או להגיע איתו לעסקת טיעון: 

כאשר התקנות מענישות על התנהגות לא-מוסרית חמורה, דוגמת, אונס, רצח, הריגה ברשלנות פושעת (נהיגה תחת סמים או בפרעות) אין מקום לעסקת טיעון. במקרים אלה, על החשוד מוטל צל כבד, ועסקת טיעון עמו, היא בבחינת "כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה".[9] עסקה כזו נותנת לגיטימציה למעשים החמורים, והופכת את מי שביצע אותם לשותף לגיטימי, ואת העונש עליהם לריק מאמירה מוסרית.

לעומת זאת, כאשר התקנות מענישות את מי שעבר על החוק ללא עבירה מוסרית חמורה, כגון, מי שבנה ללא רישיון - יש מקום לעסקת טיעון. במקרים כאלה, העונש איננו נובע מחומרת המעשה אלא מהעבירה על החוק, ויכול שהוא יוגדר כתביעה שאין בה עניין לציבור, ועל כן, עדיף לסיים אותה בלא משפט.

במילים אחרות, כאשר מדובר בענישה על התנהגות בלתי מוסרית ניתן לומר שאין לראות בנאשם שותף למשא ומתן על עונשו, ובוודאי שאין מקום לפשרה. לעומת זאת, כאשר מדובר בענישה על אי ציות לחוק יש מקום להתדיינות עם הנאשם על עונשו הוא.

סיבות פרקטיות להעדפת עסקת טיעון

מלבד השיקולים הערכיים ישנם כמובן גם שיקולים לגיטימיים נוספים להעדפה של עסקת טיעון. כך למשל, במקרה שהעמדה לדין תחייב נפגעים להעיד בבית המשפט, כאשר הם עוברים חוויה קשה. במקרה כזה, כיון שמחיר העונש לנבל הוא עונש נוסף לנפגע - הרי שהאינטרס הציבורי מאפשר להעדיף עסקת טיעון.

שיקול פרקטי נוסף העלה הרא"ש לגבי התחום האזרחי:

כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה.[10]

כלומר, כאשר לא ניתן להגיע לבירור מלא של האמת, עדיף להסתפק בכל פתרון שיכריע את הדין, ובכלל זה בפשרה. יישום אמירה זו בתחום התקנות הוא בעייתי, בוודאי במקרים בהם מדובר על מעשה בלתי מוסרי באופן מובהק. אולם, מסתבר שניתן להסיק מהרא"ש שבמקרה של תשתית ראייתית רעועה, שעלולה להסתיים בזיכוי מחמת הספק, יש להעדיף פשרה בדמות עסקת טיעון שיש בה הכרעה ברורה, גם אם מינימאלית.

הטענה שיש להעדיף עסקת טיעון עקב העומס הכבד על בתי משפט גם היא טענה פרקטית, אולם, צריך להיות ברור שלמדיניות כזו יש מחיר ערכי וחברתי כבד. יתכן, שאף שבטווח הקצר מרוויחה המערכת טיפול ביותר תיקים, אולם, בטווח הארוך היא עצמה נותנת תמריץ לעבריינים, ובכך מביאה בעצמה להגדלת העומס.

כל הדברים האמורים אינם מתייחסים לתוכן של עסקת הטיעון שחייבת לכלול מימד של צדק, בדומה להלכה שאוסרת להציע לצדדים פשרה שיש בה הטיה לטובת אחד מהם.[11] הכוונה לכך שיהיה מתאם בין חומרת העבירה בה הודה החשוד לחומרת העונש, וכן, לחשש מהודאת שווא של החשוד, שהעדיף להודות במה שלא עשה כדי להימנע מדרך הייסורים של המשפט המלא.