אני עובדת בעמותה כמעט שנתיים. בראיון עבודה שעברתי נאמר לי כי החופשות של מקום העבודה אלא גם חופשות שלי. לאחר שנה וחודשיים נאמר לי בעל פה כי מאותו שנה (לאחר שנה וחודשיים) ימי החופשה שלי יהיו לפי ימי חופשה מצטברים. אני עזבתי עבודה שעבדתי בה 20 שנה כדי שיהיו לי חופשות מסודרות כדי להיות עם הילדים שלי. בשנה הראשונה של עבודתי קיבלתי חופשות כמו שנאמר לי בצורה מסודרת ועכשיו המנהלת הארצית החליטה שלמזכירות לא יהיה יותר חופשות אלא לפי ימי חופשה מצטברים. לפי מירב דעתי מדובר בהרעת תנאים. אני שלחתי למנהלת הארצית מכתב ידידותי שאולי זה טעות וכו׳ והיא שלחה אותי למנהלת הסניף. מנהלת הסניף לא יודעת מה לעשות כי מה שהיא אמרה שזה ההנחיות שנאמרו לה. השאלה האם מותר לה מדין תורה לעשות זאת ? כי לא הביאה שום מכתב רשום הכל בעל פה דרך מנהלת הסניף. והאם היא מחוייבת לשלם לי את החופשות כמו שנאמר לי בראיון עבודה ? תודה רבה מראש
בשאלה זו חסרים כמה נתונים. האחד, מהו משך חוזה העבודה? האם מדובר בחוזה עבודה המוגבל בזמן או שאינו מוגבל בזמן? לצורך העניין נניח כי מדובר בחוזה שאינו מוגבל בזמן (התשובה תהיה נכונה גם לחוזה המוגבל בזמן במידה והמעסיק מבקש לשנות את תנאי ההעסקה בתוך תקופת ההעסקה).
השני, האם תנאי העבודה ההתחלתים סוכמו עם העובדת במפורש או שכך היא הבינה? האם הסיכום נעשה ברשות ובסמכות או שההנהלה המקומית סיכמה על דעתה מבלי לקבל את הסכמת העמותה? לצורך הענין נניח כי מדובר בסיכום מפורש שנעשה ברשות ובסמכות וכעת העמותה מבקשת לשנות את התנאים והעבירה את ההנחיות החדשות להנהלה המקומית.
נענה על השאלה לאור הנתונים הללו:
על פי ההלכה אחרי שהוגדרו מהות העבודה ומשך זמנה, לא יכול המעביד לשנותה אלא בהסכמת העובד. בנוגע למשך יום העבודה הרי ששנינו זאת במשנה מפורשת (בבא מציעא פג ע"א):
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן.
בנוגע למהותה של העבודה, שנינו בתוספתא (בבא מציעא פרק ז הלכה ה) כי שינוי בדרישות מהעובד אינו אפשרי, אפילו אם השינוי נעשה לטובתו של העובד, במעבר לעבודה קלה יותר, או לעבודה מקבילה באותה רמת קושי, וכל שכן אם השינוי נעשה לעבודה קשה יותר:
השוכר את הפועל לחרוש לא יאמר לו בוא ונכש לנכש לא יאמר לו בא וחרוש. לחרוש בשדה זו לא יאמר לו צא וחרוש בשדה אחרת לנכש בשדה זו לא יאמר לו בא ונכש בשדה אחרת
למרות זאת, ישנם מקרים בהם מותר למעביד לשנות את סוג העבודה המוטלת על העובד והם מפורטים בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלה סעיף א.
התוספתא אינה מגדירה במפורש מה נחשבת הרעה בתנאי העבודה, ועד כמה צריכה להיות הדרישה כבדה יותר ממה שסוכם, על מנת שהעובד יוכל להתנגד לבצעה. אולם בפוסקים מובא כי כל מידה של הכבדה אפילו אם היא סוביקטיבית די בה בכדי להצדיק את התנגדות העובד. ניתן למצוא לכך דוגמאות בפוסקים המדברים על שינוי של רמת התלמידים כהכבדה המצדיקה התנגדות.
שינוי במספר ימי העבודה הנדרשים מהעובד הינו שינוי המחייב את הסכמתו ולא ניתן לעשותו ללא הסכמתו. הפחתה בשכרו של העובד עקב העדרותו מהעבודה בימי החופשה שסוכמו איתו מלכתחילה אינה אלא הלנת שכר שרירותית ואסורה על פי ההלכה.
כמו כן בנוגע לשאלה האם מדובר בהרעת תנאים, לענין החשבת התפטרות הנעשית בעטיה כפיטורין המזכים בפיצויי פיטורין התשובה היא חיובית. שאלה זו לא עסקה בנושא פיצויי הפיטורין אולם במידה ואלו יבוא לכדי דיון יש לומר כי הפוסקים מכירים בפיצויי הפיטורין אשר נקבעו בחוק כמחייבים גם על פי ההלכה[1]. בתי המשפט במדינת ישראל נדרשים לשאלת הרעת התנאים כאשר באים לדון בדין פיצויי פיטורין המגיעים לעובד שפוטר או שהתפטר "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה". וכך קובע חוק פיצויי פיטורין תשכ"ג סעיף 11.א:
התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים.
שינוי משמעותי בימי החופשה נכלל בוודאי בגדר של הרעת תנאים ובמידה ותחליטי להתפטר זכותך לדרוש פיצויי פיטורין מהעמותה. יש לציין כי במידה וחוזה העבודה שנחתם איתך מוגבל בזמן אזי העמותה אינה יכולה לשנותו בתוך פרק הזמן של החוזה אולם היא רשאית לפתוח את התנאים ולדרוש לשנותם עם סיום תקופת העבודה הקבועה בחוזה.
[1] כך פסקו הדיינים הציץ אליעזר (אב"ד), הרב עובדיה יוסף והרב קאפח בבית הדין הרבני בירושלים בשנת תש"כ (פסקי דין רבניים חלק ד פס"ד בעמוד 126. (הפסק הובא גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח קונטרס אורחות המשפטים סי' י) "הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע"ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה, הוא בבחינת זיל קרי בי רב הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קבלה הנתבעת את התובעת לעבודה ואינה יכולה להישמט ממילוי אחרי נוהל זה". כך פסק גם בית הדין הרבני בת"א בשנת תשי"ט (פסקי דין רבניים חלק ג פס"ד בעמוד 272) ובית הדין הרבני בחיפה בשנת תשט"ו (פסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 330) כ"כ בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן קסז. וראה פסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ג עמוד קצא) שם ביה"ד מדקדק בלשון החוק על מנת לחשב את שיעור הפיצויים. וראה בשו"ת תשובות והנהגות של הרב שטרנבוך כרך ה סימן שסג הקובע כי יש לקבל את חוק פיצויי הפיטורין ככתבו וכלשונו "בפיצויי פיטורין שעיקר חיובם אינו מדין תורה אלא מצד מנהג המדינה וקי"ל שכירות פועלים הכל כמנהג המדינה, היינו דוקא מה שכתוב במפורש בחוק כהסדר לפיצויים, והשוכר את הפועל שניהם מקבלים על עצמם את מנהג המדינה".
הרשמו לקבלת עדכונים