בריכה מתחרה

שאלה

יישוב א' בצפון הוא יישוב חילוני ויש בו בריכה הפתוחה בשבת שיש בה שעות מעורבות ונפרדות. יישוב ב' הוא יישוב דתי סמוך, שלרבים מתושביו יש מנוי לבריכה ביישוב א'. יישוב ב' רוצה לפתוח בריכה חדשה בשטחו שתהיה נפרדת בכל שעות היום ולא תהיה פתוחה בשבת. יישוב ב' מעריך שהבריכה תהיה מאוזנת מבחינה כלכלית אולם יש סיכוי שיהיה גרעון שיהיה צורך להשלים בעזרת מיסי יישוב. יש הערכה סבירה שהבריכה ביישוב א' תיסגר בעקבות פתיחת הבריכה ביישוב ב'. לאור כל האמור, האם יש בעיה הלכתית בפתיחת הבריכה ביישוב ב'?

תשובה

ככלל ההלכה נמנעת מלהתערב בשוק החופשי ומגבילה את עצמה לדרישה להגינות במסחר. התחרות כשלעצמה הינה דבר טבעי ובריא שכן היא גורמת על פי רוב להוזלת המחירים, ומאידך דורשת מהיצרנים התמקצעות והתייעלות. וכך שנינו בגמרא (ב"ב כא:):

"עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי"

אמנם במקרים מסויימים כגון במקומות בהם מספר הצרכנים מוגבל ומוגדר, ההלכה תטיל מגבלות מסויימות על התחרות, כגון מתן אפשרות תחרות לתושבי המקום בלבד וכפי שאומרת הגמרא (שם):

פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב, בר מבואה אבר מבואה דנפשיה - לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי? תיקו.

דברים אלו אף נפסקו להלכה בשלחן ערוך:

היתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות. אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה,  יש להם למונעו. ואם היה נותן עמהם מנת המלך, אינם יכולים למנעו[1].

לדעת חלק מן הפוסקים יש להגביל את התחרות במקרה בו פתיחת העסק החדש נעשית באופן שיגרום בוודאות לקריסת העסק הקיים[2].

אולם מוסכם על כל הפוסקים כי תחרות משמעותה מתן של אותו שירות באותן רמות מחיר אולם אם נותן השירות החדש מעוניין לתת שירות או למכור מוצר שונה באופן ניכר או את אותו מוצר במחיר זול באופן משמעותי[3], אין להגבילה, וכך כותב הר"י מיגש בחידושיו:

מסתברא לן דהני מילי כלהו היכא דליכא פסידא על הלוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עסקי נמי אהדדי דלא מרווחי לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לשהיין עסקייהו ולא תפסיק להו לחיותייהו אבל היכא דשוו להו עסקייהו להדדי ולא שוויין דמים אהדדי או שוויין דמים אהדדי ולא שוו עסקי אהדדי חזינן אי לוקחים דההיא מתא גוים נינהו אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דההיא מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלוקחים לית לן רשותא. הלכך כיון דאיכא הרווחה ללוקחים לאו כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני וכן נמי הא דאמרינן (בסמוך) עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו.

בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. היכא דליכא הרווחה תרעי דההוא מידי דמזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב ולא כל כמיניה דמתקין לנפשיה ומפסיד לכל בני מאתיה וכן הדעת נוטה. [4]

דברים אלו אף נפסקו להלכה ברמ"א:

יש אומרים הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות[5]

יש לציין כי ערוך השלחן מסייג את הדברים במקצת ואומר כי הדבר נכון רק כל עוד מדובר בתחרות הוגנת, כלומר שני הצדדים קובעים את המחיר לפי כללי השוק אלא שאחד מוריד במחיר או בשל התייעלות או מכיוון שהוא מוכן להסתפק במתח רווחים נמוך יותר אולם אם אחד הצדדים "שובר את השוק" כלומר מוכר את השירות במחירי הפסד על מנת לגרום לסילוק המתחרים הדבר אסור:

אבל לזלזל במכירת סחורה איסור גמור הוא ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדים מעות אחרים[6]...ועתה במדינתנו יש לצעוק להיפך על החנונים המזלזלים במקחים בכל מיני סחורות וע"י זה רבה הקלקול מהמסחר והעניות[7].

במקרה הנידון מתקיימים כל התנאים לתחרות מותרת: ישוב ב' לא מבקש לפתוח בריכה נוספת בישוב א' אלא לפתוח בריכה אחרת במקומו. גם אם היה הדבר נעשה בישוב אחד (כגון שמסיבה כלשהי היינו רואים את שני הישובים  הסמוכים כישוב אחד) היה מקום להתיר את התחרות ביניהם מכיוון שישוב א' מעמיד לרשות התושבים מוצר שונה באופן ניכר מהמוצר אותו הם מקבלים בישוב א': הבריכה קרובה לביתם באופן משמעותי, וכמו כן מספר השעות הנפרדות העומדות לרשות הגברים והנשים המשתמשים בבריכה גדול יותר באופן ניכר מאלו העומדות לרשותם כעת בבריכת ישוב א'[8]. יוער כי עצם קיומה של האפשרות שישוב ב' עשוי להדרש לממן את הבריכה מכספים אותם הוא גובה מכלל התושבים[9] אינה הופכת את התחרות לבלתי הוגנת שכן אפשרות זו עומדת גם בפני ישוב א'.

בשולי הדברים יש להוסיף כי מכיוון שמדובר במערכת יחסים ארוכה, בין ישובים שונים באופיים, נכון כי הרב המקומי יחד עם ההנהגה המקומית, ישקלו במשקל החסידות האם נכון יותר לישוב ב' לפעול באופן חד צדדי לפי שורת הדין, וכפי שכתבנו, או שעדיף לישוב לוותר על זכותו לפתוח בריכה, על מנת שלא לפגוע בישוב א'.