מיסי ישוב

פורסם בטור לפנים משורת הדין, בעלון ארץ בנימין: גיליון 364 אייר תשע"א מאי 2011.

"ההחלטה היא לשקם את הגינה בחזית בית כנסת, ולנטוע שם מגוון צמחים על בסיס צמחיה שאינה זקוקה להשקיה" - הודיע מזכיר היישוב במייל היישובי. "וכמה זה יעלה?", שאל ברוך במייל חוזר. תשובת המזכיר לא איחרה לבוא: "עדיין לא נקבע סכום, מה שברור זה שאי אפשר להמשיך כך יותר, בית הכנסת מכוער. בכל מקרה זה יעלה לפחות כמה עשרות אלפי שקלים". "אם כך, אני מפסיק לשלם מיסי יישוב!" הודיע ברוך במייל נחרץ. "אתה כבר מזמן לא משלם", הגיב המזכיר במייל אישי. "אבל עכשיו זה סופי!" ענה ברוך.

החצר והמבוי

האם יש חובה לפי ההלכה לשלם מיסי יישוב (או ועד בית), ומה הם הכללים לניהול ראוי של התקציב?

בימי הגמרא, ולאחר מכן בתקופת השולחן ערוך, היה מדובר על שכנים הגרים יחדיו ב"חצר" וב"מבוי". לאותם שכנים לא היה מן הסתם ועד בית רשמי, אך היו נכסים משותפים. וכבר המשנה קובעת (בבא בתרא א, ה): "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר". כלומר כולם חייבים להשתתף בבניית דלת כניסה לחצר שתמנע כניסתם של גורמים לא רצויים.

השולחן ערוך (חו"מ קסא, א) מוסיף דברים נוספים באחריות בני החצר: "וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור, אינו כופהו." דהיינו באחריות בני החצר גם לכפות זה את זה על דברים שבלי ספק נחוצים לקיומה של החצר, וכן דברים שהמנהג לעשותם. אולם, אין אפשרות להכריח את הדיירים לממן פעולות שמטרתן אסתטיקה.

לפי זה יש לשמור על רמת תחזוקה מקובלת של יישוב או בניין משותף. במקומות רבים גם מקובל לעשות צמחייה, ובדרך כלל אין בזה חריגה מהסביר. יתירה מזו, נציגי הציבור הוסמכו לקבל החלטות בתחומים רבים, שכוללים גם הרחבה של השירותים שהיישוב מעניק, ולכן זו זכותם. אמנם, מסתבר שכל זמן שאין הגדרה מפורטת של הסמכויות, ישנו "מתחם סבירות" ממנו המזכירות איננה יכולה לחרוג. למשל, היא אינה יכולה להחליט על הקמת מצפה כוכבים או גשר מיתרים דקורטיבי בכניסה ליישוב.

הנטל

וכיצד מתחלקים התשלומים? העיקרון הוא - לפי ההנאה מהתוצאות. עיקר הדיונים בפוסקים הקדמונים (שו"ע חומ קסא, ג; שם קסג, ג) היו כיצד להעריך את ההנאה משמירה על העיר או החצר, אך גם בשאר הדברים צריך להעריך לפי ההנאה.

לגבי בתים משותפים, החוק קובע שהתשלום הוא לפי גודל הדירה, שכן גם הבעלות ברכוש המשותף היא לפי גודל הדירה, אך החוק מאפשר גם גבייה בדרכים אחרות. מה שמקובל בהרבה מקומות הוא לגבות את מיסי הועד לפי מספר חדרים, ושתי אפשרויות אלו מקובלות גם על הפוסקים (שו"ת שבט הלוי ט,שו, וראה שו"ת משכנות ישראל טו, שמנסה להעריך בכל תחום בנפרד את שיעור ההנאה של השכנים). ובכל מקרה מה שהסכימו ביניהם כל דיירי הבניין בעת כניסתם - הוא המחייב.

ברשויות המקומיות תשלום המיסים (ארנונה) הוא אכן לפי גודל הדירה, וביישובים מקובל לגבות תשלום אחיד מכל משפחה.

תשלום זה הוא חובה גמורה, וכפי שנאמר במשנה "כופין עליו" - וממילא מי שאינו מוכן לשלם ייקרא אחר כבוד לבית הדין לממונות, ואם לא תהיה בפיו טענה על מעילה בכספים או חריגה משימוש סביר, ייאלץ לשלם את כל חובותיו.

יתירה מזו, במקרים רבים התשלום ליישוב הוא לא רק עבור מיסי יישוב, אלא גם עבור שירותים שהיישוב מעניק וגובה את תמורתם ביחד עם המיסים. אשר על כן, במקרה של סרבני תשלום מסתבר שהיישוב אינו חייב להמשיך ולספק את השירותים בחינם למי שמודיע שלא ישלם את חובו. אפילו ממי שמוכן לשלם עבור השירותים ומסרב לשלם את המיסים, נראה שניתן למנוע שירותים מסוימים עד שיואיל לפרוע את חובו.

נסיים בכך שרבים רואים בקופה הציבורית "בעיה של מישהו אחר", בזמן שמדובר בקופה בה שותפים בעצם כל חברי היישוב. ומכאן שסרבנות תשלום מיסים פירושה גזל של כל אחד מתושבי היישוב, כפי שכתב בשו"ת תשב"ץ (חלק ד טור ב, סימן לג): "וכמה וכמה הפליגו רז"ל בעונש גזל הרבים".