חירות כחובה

בדרך כלל חירות נתפסת כזכות – זכותו של אדם להיות בן חורין ולא להיות משועבד לאחר. אחד המאפיינים המובהקים של זכות הוא שבדרך כלל זכותו של בעל הזכות לוותר על זכותו. כך למשל הזכות הקניינית (שהיא זכות גם במשפט העברי) ניתנת לויתור כאשר אדם נותן מתנה או מפקיר את רכושו. לעומת זאת, במשפט העברי חירות במובנים רבים היא חובה המוטלת על האדם, חובה שאינה ניתנת לויתור והיא כפויה על האדם בעל כורחו.

חירותו של הפועל

אחד המקורות הבולטים בהקשר זה עוסק בזכותו של פועל לחזור בו מהסכם העבודה, ולהתפטר. וכך נפסקו הדברים בשולחן ערוך (חושן משפט שלג, ג): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים". במילים אחרות, חירותו של הפועל, אינה זכות שניתן לוותר עליה, אלא היא נובעת מחובתו כלפי בורא עולם. חירות זו גוברת על הסכם עבודה ואפילו על תשלום מראש ולכן פועל רשאי בכל רגע להשתחרר מחוזה העבודה וללכת.

יתירה מזו, העמדה המקובלת בפסיקה היא זו של הש"ך (חושן משפט שלג, יד) שסבר כי אפילו היה הסכם שמונע מהפועל לחזור בו – הוא איננו תקף. בשולי הדברים יש לציין כי המשפט העברי איננו מאפשר התפטרות פתאומית במקום בו היא גורמת נזק למעסיק (שו"ע חו"מ שלג, ה) וזאת כחלק מחובתו של הפועל שלא להזיק למעסיק.

לכך יש להוסיף את ההגנה על חירותו של העובד במשך יום בשבוע, כלומר, ביום השבת, כפי שנאמר בתורה (דברים ה, יד): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". זכות בסיסית זו היא גם כמובן חובה – פועל אינו רשאי לעבוד בשבת גם אם ירצה בכך. חירותו במשך השבת איננה רק זכות אלא גם חובה.

שמירה על חירותו של החייב

שדה נוסף שבו בא לידי ביטוי עקרון זה, הוא ביחס לחייב. כבר בספר משלי (כב, ז) נאמר: "עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה". לאמירה זו יש גם משמעות משפטית, כמו שפסק הרמב"ם (סנהדרין ו, ז) בנוגע למקום הדיון כשיש מחלוקת בין בעלי הדין: "אם אמר המלוה: נלך ל[התדיין ב]בית דין הגדול – כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר: 'עבד לוה לאיש מלוה'".

כנגד פגיעה קשה זו בחירותו של החייב יש כמה מצוות המגנות עליה. המצווה הראשונה היא איסור ריבית: מצווה זו חלה על פי דין, והיא מטילה איסור הן על המלווה הן על הלווה: "כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית" (רמב"ם מלוה ולוה ד, ב). כמובן היא שאיננה ניתנת לויתור ולווה אינו רשאי להסכים לקבל הלוואה בריבית. והוא אף רשאי לדרוש בחזרה את כספי הריבית ששילם: "שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה" (רמב"ם מלוה ולוה ד, ג).

עוד מצווה המגנה מפני שעבוד של לווה למלווה היא מצוות שמיטת כספים (דברים טו, ב): "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'". השימוש בפסוק בפועל "יגושׂ" מזכיר את הפסוק העוסק בעבדות מצרים: "והנגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות ה, יג), ומרמז כי מדובר בחובה לשחרר את הלווה משעבודו למלווה ולא רק מהלוואתו.

עקרון זה, דווקא החובה היא המגנה על החירות עולה בהקשרים הלכתיים נוספים, וביטא אותו באופן חד רבי יהודה הלוי בשירו: "עבד ה' הוא לבד חפשי".