"דיני נפשות והלכות ציבור" סיכום מאמרו של הרב יעקב אריאל מתוך הספר הלכה בימינו

רציחת גוי

הנחת יסוד לכל דיון היא ששפיכות דמים בכלל היא מהאיסורים החמורים שבתורה, "וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה" (רמב"ם הלכות רוצח ד, ט).

בכלל האיסור על שפיכות דמים - גם האיסור על רציחת גוי. איסור זה מעוגן בצווי לנח "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם א-לוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).

אף שמצאנו בהלכה מקרים בהם מותר להרוג גוי, או שאין חובה להצילו - אלו מקרים חריגים ויש לדון בכל מקרה בשיקול דעת אחראי וזהיר, ולהביא בחשבון גם את כל ההשלכות העלולות לנבוע מן המעשה או המחדל. ללא שיקול דעת נשאר איסור שפיכות דמים בחזקתו, ובמלוא חומרתו. ההכרעה בנושאים חמורים כאלו מסורה רק לרוב מנין ובנין של גדולי הפוסקים בדור הבקיאים בכל התורה ומכירים את תנאי המציאות המשתנים בכל דור ודור, כגון המצב הרוחני בדור ויחסי האיבה בין ישראל לעמים, ובפרט על רקע התקשורת המודרנית שעשויה להעצים אירועים בודדים באופן שמביא לחילול השם ולנזק מערכתי.

מלחמה

עם ישראל נתון כיום במלחמה מתמשכת כנגד אויבינו. אולם המלחמה אינה מפקיעה את איסור שפיכות דמים מעיקרו, ואין היתר לכתחילה לרצוח אנשים. גם בשעת מלחמה מותרת רק פגיעה הכרחית המתחייבת מאילוצי המלחמה, וכאשר מדובר בעליל באזרח לא מסוכן, חוזר האיסור לחזקתו במלוא חומרתו.

אין לומר שכל גוי הוא בחזקת שופך דמים ודינו כרודף. אדרבה, גם לגוי יש חזקת כשרות, עד שלא יתעורר חשש רציני להיפך, ואין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה השעה (עיין ר"ה טז, ב).

קנאין פוגעין בו

אין להסתמך על ההיתר ההלכתי 'קנאים פוגעין בו' כדי להצדיק פגיעה בגויים. שימוש בתואר "קנאי" לאדם שנקט יוזמה פרטית על מנת לפגוע בגויים הוא זיופו של מושג הקנאות. ההיתר לסמוך על הוראה זו נאמר במקרים מסויימים בלבד, וכולם יוצאים מן הכלל ואין ללמוד מהם למקרים חדשים. רק ה', יוצר האדם בצלמו, רשאי להורות מתי ליטול את נפשו של האדם ואין הדבר מסור לכל אדם. גם במקרה שהקנאות מותרת, תנאי הכרחי לה הוא מתינות ושיקול דעת זהיר ואחראי, וביקורת עצמית שאין קורטוב של טינה אישית מעורבת בשיקוליו של הקנאי.

סיכון הציבור

ציבור דומה לגוף אורגאני: כשם שאיבר בודד אינו מסוגל לקבל החלטות על דעת עצמו, כך יחיד אינו יכול לעשות מעשה חמור ומסוכן על דעת עצמו, ואם עשה כן - כמוהו כאיבר הפועל במנותק מן הגוף. רק ציבור מוסמך ומסוגל לקבל הכרעות קשות שיש בהן אולי בכדי לסכן חלקים אחרים של הציבור. בהחלטות מסוג זה, היחיד נדרש למשמעת. הדבר דומה למלחמה, אשר הפרת המשמעת בה עלולה להביא לסיכון הציבור כולו.

נטילת סמכויות בוואקום שלטוני

ישראלים רבים חשים עצמם לא מוגנים ונתונים למשיסה, כתוצאה ממדיניותן של הממשלה ומערכות הביטחון והמשפט. האם במצב של שלטון רופף כל הרוצה ליטול את השלטון לידיו יבוא ויטול?

מצאנו בתנ"ך שדוד המלך, מילא את תפקיד השלטון, בכך שהגן על תושבי הספר (שמו"א כב; שם כה; שם ל), ואין ספק שהגנה זו כללה התקפות על פורעים ומחבלים. באותם ימים דוד נרדף על ידי שאול המלך.

אולם יש להבחין בין ימי דוד לימינו: דוד היא מפקד בכיר בצבא שאול. אף ששאול רדף את דוד, לא היתה לו שום התנגדות לכך שדוד יפעל להשלטת סדר באזור המדבר. אצלנו המצב שונה, שכן אף שהשלטון אינו מפעיל את מלא סמכותו להשליט חוק וסדר באיזורים שונים של הארץ, הוא אינו מפקיר אותם לגמרי, ואינו מוכן שמישהו אחר ימלא את תפקידו באותם אזורים. בנוסף לכך, דוד נמשח למלך על ידי שמואל, ולכן היה מלך בכח (ולמרות זאת ספג ביקורת מאביגיל על שנטל לעצמו סמכויות ענישה שהן מעבר להגנה ישירה!).

לכן, מעבר להגנה עצמית הכרחית אין רשות לשום אזרח פרטי לפעול על דעת עצמו לענוש נכרים, ובפרט עונש קולקטיבי. מאידך, על השלטון לקחת אחריות על המצב שנוצר. תחושת ההתרופפות דוחפת יחידים למעשי יאוש, שאף שאין מקום להצדיקם, קשה להתעלם מהרקע שעליו צמחו.

ביקורת על התנהלות המדינה

כל מי שמדינת ישראל יקרה לו ורואה בה אתחלתא דגאולה, חייב להביא בחשבון שערעור המסגרת הריבונית שלה עלול לגרום למצב חמור בהרבה מהמצב הקשה בו אנו נתונים. גם במישור הביטחוני המדינה היא המסגרת הבטחונית היחידה שקיימת. בלעדיה  לא יהיו ביטחון, התיישבות וקיום יהודי בארץ ישראל.

מכאן איסור חמור לנקוט בכל אלימות שהיא - פיזית, מילולית, או ממונית - כלפי אזרחים וקל וחומר נגד כוחות הביטחון ונציגי השלטון. מחאות - כן, התנגדות פאסיבית - כן, אולם הרמת יד או הרמת קול פוגעת ומעליבה - פסולות. יש לשמור על מרקם יחסים של שייכות והבנה הדדית, ושל הכרה מלאה בצבא ובשלטון, והדבר אינו סותר את היכולת למתוח ביקורת קשה ונוקבת כלפי הממשלה, הכנסת ובתי המשפט. אין להשלים עם מדיניות שגויה, ובפרט אם היה נוגדת את ערכי התורה, אך המחאה צריכה להיעשות מתוך ריסון, תבונה ואחריות, ומתוך אהבת ישראל ויצירת מכנה משותף בין כל חלקי העם.

מדיניות אי-שוויונית של המדינה

אין זה הוגן למתוח ביקורת כלפי צד אחד, מבלי להתייחס גם לצד השני של המטבע - המדינה. תחושת אפליה מעודדת פריעת חוק. לדוגמא, בנייה יהודית ללא רשיון היא עבירה על החוק, ובצדק יש להורסה. אך אי אפשר למנוע את התרעומת של הציבור, אם מנגד ישנה בניה פרועה אחרת, ללא כל הגבלה. הוצאת תנועות יהודיות מחוץ לחוק, גם כאשר דעותיהן עומדות לדעתנו מחוץ להלכה, יכולה להיות חוקית רק כאשר גם תנועות אחרות באוכלוסיה המשתפות פעולה עם האויב, תוצאנה אף הן אל מחוץ לחוק. הטייה לצד אחד עלולה לדחוף חמומי מוח קיצוניים למעשים פסולים.

יחס המדינה כלפי מחאת המיעוט

הדרך להתמודדות עם דעות פסולות אינן על ידי הורדתן למחתרת, אלא על ידי עימות חינוכי ישיר, ובעיקר על ידי מדיניות נבונה שתמנע מראש דחיקת שוליים לקצוות. תרבות דמוקרטית אמיתית אינה דורשת מהמיעוט לחשוב כמו הרוב. על המיעוט לקבל את הכרעת הרוב למעשה, אך אין לדרוש ממנו לוותר לגמרי על עמדותיו האידיאולוגיות העקרוניות. זכותו וחובתו של המיעוט למחות, וכל עוד המחאה אינה אלימה - היא כשרה ואין לנהוג בה כמרידה בשלטון.

שלטון המשתמש בכח מוגזם וסותם פיות מראה דוגמא רעה לאזרחים ומעודד אלימות נגדית. עם זאת, גם אם השלטון נוהג באלימות ואטימות, אין שום הצדקה לכל סוג של אלימות מצד האזרחים. את מחאתם עליהם לבטא בצורה פאסיבית. סיכוייה של מחאה כזו, אם נעשית על ידי המונים רבים, כוחה רב יותר משל מעשה אלים המשיג בדרך כלל תוצאות הפוכות.