גנות ושבח

במשנה (פסחים י, ד):

...ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

בגמרא (פסחים קטז, א) נחלקו אמוראים מהי הגנות ומהו השבח:

מאי בגנות?

רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.

[ושמואל] אמר: עבדים היינו.

כידוע, אנו נוהגים לומר בהגדה על פי דברי שני האמוראים:

עבדים היינו לפרעה במצרים

ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה...

מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו...  

על פניו ההבדל בין דברי רב ושמואל הוא בכל שרב מתמקד בגאולה הרוחנית, ושמואל בגאולה הפיזית, אולם, עיון נוסף מגלה חוסר סימטריה בין הדעות.

הסיפור הקטן והסיפור הגדול

שמואל, התמקד בסיפור יציאת מצרים המצומצם - משעבוד לגאולה. לעומתו, רב הקדים את תחילת הסיפור לתרח אבי אברהם, וממילא בהגדה סיום הסיפור אינו ביציאת מצרים אלא ב"קרבנו המקום לעבודתו".

בהגדה סיום הסיפור הוא:

נתן לנו את התורה. הכניסנו לארץ ישראל. ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו.

במילים אחרות שמואל מתמקד בסיפור ה"קטן" בזמן שרב פורס את הסיפור ה"גדול" במלואו.

המתח שבין התמקדות ביציאת מצרים להתפרסות על פני המהלך הרחב, בה לידי במחלוקת בן זומא וחכמים. מיד לאחר פתיחת ההגדה בסיפור הקטן - מעבדות לחרות, מובא מדרש ההלכה הבא:

אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', 'ימי חייך' - הימים, 'כל ימי חייך' - הלילות.

וחכמים אומרים: 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' - להביא את ימות המשיח.

גם בן זומא וגם חכמים עוסקים בשאלה מה ניתן ללמוד מהמילה "כל", ושניהם מרחיבים את סיפור יציאת מצרים הקטן לזמנים בהם הוא נראה לכאורה לא רלוונטי.

בן זומא לומד שיש להזכיר את יציאת מצרים בלילות, בזמן חושך, בו נראה שעם ישראל כבר אינו "עבדי ה'" אלא עבדי אחשורוש ודומיו. במצב כזה הגאולה הפיזית נראית כבר לא רלוונטית, שהרי השעבוד חזר, ובכל זאת, סובר בן זומא, יש משמעות להזכרת יציאת מצרים.

גדולי ישראל עסקו בשאלת הרלוונטיות של יציאת מצרים לאחר השעבודים הרבים שעם ישראל חווה. ואין צורך לחזור על דבריהם. ניתן לומר, בפשטות, שיציאת מצרים לימדה כל יהודי ששעבוד קשה ככל שיהיה - בין שעבוד בזמן הקדום ובין שעבוד הנאצים או הקומוניסטים בדורות האחרונים - אינו נצחי. בסוף השעבוד תבוא גאולה, בסוף הלילה תזרח השמש.

חכמים שחלקו על בן זומא, הבינו שהחידוש הוא שיציאת מצרים תאמר בימות המשיח. כלומר, לדעתם החידוש הגדול הוא שגם בסופו של הסיפור הגדול, תישאר יציאת מצרים משמעותית. גם לאחר פתיחת האופקים הרחבים בפני עם ישראל, תישאר יציאת מצרים נקודת המפנה ההיסטורית שבה השתנה מהלכו של העם.

פסח על שום מה?

שלושה מרכיבי יסוד ישנם בליל הסדר: פסח מצה ומרור, שלושתם בוארו על ידי רבן גמליאל במשנה (פסחים י, ה):

רבן גמליאל היהאומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן - פסח מצה ומרור.

פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים.

מצה - על שום שנגאלו אבותינו במצרים.

מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים.

הדברים הובאו בהגדה בשינויי לשון קטנים.

קל לראות שמרור הוא זכר לשעבוד, ומצה זכר לגאולה, אולם, מה מזכיר הפסח? על שאלה זו השיב רבן גמליאל בעצמו "פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים", על פניו, נראה שהכוונה להצלת ישראל ממכת הבכורות. אולם, נראה שהכוונה העמוקה יותר היא לבחירת ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכת הבכורות.

חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריו של ה' למשה לפרעה עוד במדין (שמות ד, כב-כג):

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְדֹוָד בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

כאן אומר ה' למשה שמכת בכורות תהיה עונש כנגד סירובו של משה לשלח את בנו הבכור של ה' - את עם ישראל. ומכאן, שהפסיחה על בתי בני ישראל סגרה את המעגל, וביטאה את הבחירה בישראל. כך מקבל קרבן הפסח משמעות של קרוב עם ישראל להקב"ה.

זאת ועוד, ייחודו של קרבן הפסח ביחס למצה ומרור, הוא בכך, שאת המרירות עשו המצרים לישראל, ואת המצה עשה ה', שהוציא את ישראל בחיפזון. רק בקרבן הפסח היו ישראל שותפים (שמות יב, כא):

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

וזאת, כיון שה' יכול היה לבחור בישראל, אבל ישראל היו צריכים גם להיענות לבחירה. 

לאור זאת, ניתן להציג את ההקבלה הבאה:

כלומר, מצה ומרור הם זכר לסיפור הקטן - העבדות והחרות, בזמן שהפסח הוא סופו של הסיפור הגדול - "קרבנו המקום" - בקרבן הפסח, לעבודתו - בעבודת הפסח[1].

מדוע ירדו ישראל למצרים?

אכילת מרור בליל הסדר מעלה שאלה נוספת - אם המרור הוא זכר לשעבוד מדוע הוא נאכל בפסח? הרי בכל החגים ההיסטוריים ישנה צרה ממנה עם ישראל ניצל, אולם, בחג מצוינת רק ההצלה!

על מנת להשיב לשאלה זו, יש להרחיב אותה עוד: מדוע בכלל נגזר שעבוד על ישראל במצרים? כמובן, שגזרת הגלות נאמרה כבר לאברהם אבינו (בראשית טו, יג-טז):

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

הדבר מעצים את השאלה עוד יותר: כיון שהגזרה נגזרה עוד בימי אברהם, קשה לראות בה עונש לדורות מאוחרים כל כך, ואם כן מדוע נגזרה הגזרה?

בשאלה זו עסקו אמוראים (נדרים לב, א), ראשונים (רמב"ן בראשית יב, י) ואחרונים (מהר"ל גבורות ה', ז), ואין זה המקום לחזור ולסכם את דבריהם. אולם, נראה שמפשט הפסוקים ניתן להוסיף מעט על דבריהם.

מצרים = כור הברזל

הביטוי "כור הברזל" מופיע בתנ"ך שלוש פעמים, וכולם ככינוי למצרים:

א. דברים ד, כ:

וְאֶתְכֶם לָקַח יְדֹוָד וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:

ב. מל"א ח, נא:

כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל:

ג. ירמיהו יא, ד:

אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:

רש"י פירש מהו כור ברזל (רש"י דברים ד, כ):

מכור - הוא כלי שמזקקים בו את הזהב:

והרד"ק הרחיב עוד (רד"ק מל"א ח, נא):

מתוך כור הברזל - כי כמו שצורפין הכסף והזהב בכור כן נצרפו במצרים בעבודה קשה ומה שאמר הברזל והכורים לא יעשו אותם מברזל אלא מאדמה אמר הברזל לחזוק הצרוף שנצרפו שם:

כלומר, כשם שמזקקים את הכסף והזהב בכור הברזל, כך הזדקקו ישראל בעבודת הפרך שבמצרים. במילים אחרות, השעבוד נגזר על עם ישראל על מנת לזקק אותו מסיגים שהיו בו.

וזכרת כי עבד היית

יתכן שניתן למצוא סיבה נוספת במצוות רבות שנומקו בכך שישראל היו עבדים במצרים:

א. מנוחת העבד בשבת (דברים ה, יד):

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: ס

ב. שחרור עבד עברי בשנה השביעית ומצוות הענקה (דברים טו, טו)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

ג. מתנות עניים בשדה (דברים כד, כב):

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: ס

כדי שעם ישראל יוכל לנהוג באופן ראוי כלפי החלשים שבתוכו ושלידו, הוא היה חייב להתחיל את דרכו מעמדה של חולשה. כך מובטח שגם לאחר השיפור הגדול במצב תהיה לעם את היכולת להזדהות ולרחם עם החלש.

מרור על שום מה?

כעת ניתן להביאן את מקומו של המרור בליל הסדר. הרמב"ם (חמץ ומצה ז, יב) פסק:

אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.

כלומר, מצווה לאכול מרור רק בצמוד לקרבן פסח, בהקשר של קרבן הפסח. בהקשר זה, כלומר בהקשר של הסיפור הגדול, הגנות היא עבודה זרה. הסיפור הקטן כולו, כולל השעבוד והיציאה ממנו, הוא חלק מהשבח, ולכן יש להזכיר את כולו בליל הסדר - במרור ובמצה.

אחר כותבי, מצאתי בדברי ה"שפת אמת", דברים דומים, וכדרכו בקיצור (שפת אמת, פסח, תרל"ב, ד"ה מרור):

...ופשוט יש לומר טעם מרור כמו שכתבתי לעיל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהיה לטובה ומשבחין על זה כי על ידי זה נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמו שכתוב: 'ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה' כו'. ובני ישראל לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מה שכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים', קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל היה הכנה לקנות השלימות כמו שכתוב 'מכור הברזל' כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל.