גידול כוורות דבורים

שאלה:

שתי שאלות לגבי כוורות דבורים: 1. האם צריך להרחיק כוורת דבורים מישוב/בתי מגורים/ מוסדות ציבור? ואם כן מהו המרחק הנדרש?

2. האם מותר לקחת נחיל דבורים שהתפצל מכוורת של אדם אחר? ועד איזה מרחק רשאי בעל הכוורת לטעון שהנחיל שלו?

תשובה בקצרה:

יש להרחיק כוורות דבורים לפחות 25 מטרים (50 אמה) ממקום יישוב כדי למנוע היזק לשכנים, ובמקום שיש חשש סכנה או הוראות חוק מחמירות יותר – יש להרחיק בהתאם לכך. נחיל דבורים שפרח שייך לבעליו המקוריים כל עוד לא התייאשו ממנו, והמוצא זוכה בו רק לאחר ייאוש הבעלים. במקרה של ספק, ניתן להסתמך על החזקה שהבעלים מתייאשים מנחיל שברח, אלא אם כן ניכר שהם עדיין מחפשים אחריו.

הרחבה

1. הרחקת כוורת דבורים ממקום יישוב

המקור וההלכה:

התוספתא (בבא בתרא א, ט), המובאת ברא"ש (ב"ק פרק ב, כה) ובשולחן ערוך (חושן משפט קנה, כג), קובעת חובת הרחקה של דבורים מהעיר:

"מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה (כ-25 מטרים) כדי שלא ינשכו את האדם".

טעם ההרחקה:

בפשטות, הרחקת הדבורים נובעת מדיני נזיקין ושכנים (מניעת מטרד), כפי שעולה מהקשר ההלכה בשולחן ערוך, המונה הרחקה זו לצד מלאכות המפיצות ריח רע. אולם, ה'חזון יחזקאל' בפירושו לתוספתא מעלה כי הטעם הוא איסור "לא תשים דמים בביתך", בשל החשש לנזק גופני ממשי.

מאחר ויש מי שמעלה חשש של לא תשים דמים בביתך (ומסיבות נוספות) עלינו להתייחס בחומרה להוראות החוק. אם החוק אוסר גידול דבורים בקרבת מגורים או קובע תקנות בטיחות נוספות – הן מחייבות מבחינה הלכתית, כולל הצורך ברישיון.

מאידך, יש להחמיר יותר מהחוק: גם אם החוק מתיר גידול במרחק הקטן מ-25 מטרים, יש להרחיק כשיעור חז"ל, שכן זוהי תקנה קבועה שאינה בטלה. במקרה שישנו חשש סכנה מוחשי גם מעבר ל-25 מטרים, יש להרחיק עד שיסור החשש.

2. הבעלות על נחיל דבורים שהתפצל

זכייה בנחיל:

המשנה (בבא קמא י, ב) מבארת כיצד קונים נחיל דבורים שיצא מרשות בעליו:

"וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו הבעלים – הרי אלו שלו. אמר רבי יוחנן בן ברוקה: נאמנת אישה או קטן לומר 'מכאן יצא נחיל זה'..."

הגמרא (קיד, ב) מסבירה שהיה צורך להשמיענו "וכן", משום שהבעלות על דבורים היא מדרבנן בלבד ("מפני דרכי שלום"). ללא הייאוש, הנחיל שייך לבעלים הראשון מתקנת חכמים, וההינו עלולים לחשוב שאף ללא ייאוש השני יכול לזכות בנחיל, לפיכך מחדשת המשנה שרק לאחר ייאוש יכול המוצא לזכות בו מן ההפקר (עוד בדבר הבעלות על נחיל דבורים מדאורייתא או מדרבנן ראו בבא קמא שם בתוס' ד"ה דתקנה, ירושלמי כתובות ספ״ב, כ״ז ע״א שאם הנחיל התנחל בחצר הקניין הוא דאורייתא (אך הרשב"א ב"ק קיד: הסביר את הירושלמי בדרך שונה) ואם כן לכאורה גם על ידי הגבהה הקניין יהיה דאורייתא לפי הירושלמי וכמו קושיית התוספות, רמב"ם גזילה ואבדה ו, יד).

3. מתי נחשבים הבעלים כמי שהתייאשו?

האחרונים דנו האם נדרשת ידיעה ודאית על ייאוש הבעלים, או שניתן להסתמך על חזקה שהבעלים התייאשו (ראו מהרשד"ם אבה"ע קסה, משפטי שמואל עח, וים של שלמה ב"ק י, כח).

למעשה: נראה כי המוצא יכול לומר "קים לי" כשיטות האומרות שסתם נחיל שברח הרי הוא בייאוש, אלא אם כן ניכר באופן ברור שהבעלים רודפים אחריו ומנסים להשיבו, שאז חל איסור לגזול את חברם.