תקציר

1. במקרה של הוצאות בית דין, כגון, הוצאות על מומחה בית דין, ואגרות בית דין – ההוצאות מתחלקות באופן שווה.[1]

הוצאות בעלי הדין - עיקר הדין

2. אין חיוב בהוצאות[2] למעט המקרים הבאים:

• כאשר התובע נאלץ להוציא הוצאות כדי להביא נתבע סרבן לדין תורה.[3] אמנם, נחלקו אחרונים האם החיוב מותנה בכך שהנתבע יצא חייב בדין[4] או אף כאשר יצא פטור ובלבד שהתביעה לא התגלתה כקנטרנית.[5]
• כאשר אדם גרם להוצאות מיותרות במהלך דין תורה, כגון, כאשר התובע תבע תביעה שקרית בדין תורה כדי להטריד את הנתבע,[6] כאשר אדם שחתם על הסכם בוררות, נעדר בזדון מדיון שנקבע מראש,[7] או ביקש דיון שלא היה בו צורך וכדומה.[8]
• כאשר הנתבע סירב במזיד להתדיין בדין תורה והתובע קיבל אישור מבית הדין לתבוע אותו בבית משפט, ונגרמו לתובע הוצאות.[9]
• כאשר אדם נתבע בבית משפט והוא נדרש להוציא הוצאות כדי להתגונן.[10]

3. חיוב הוצאות פירושו ההוצאות המינימאליות שנדרשו,[11] ובכלל זה, שכר הטרחה של בעל הדין,[12] הוצאות על עורך דין,[13] הוצאות נסיעה,[14] אולם, אינו כולל אובדן ימי עבודה.[15]
4. שומת ההוצאות: כאשר בעל דין הוכיח כמה הוצאות הוציא – בית הדין יבחן האם ההוצאות סבירות. כאשר בעל דין איננו יכול להוכיח כמה הוציא – בית הדין יפסוק לו את העלות המינימאלית של הוצאות כאלה.[16]

חיוב בהוצאות מכוח תקנה או הסכם

5. יש מפוסקי זמננו כתבו שיש לתקן תקנות בעניין הוצאות[17] ויש שכתבו שטוב לכלול התחייבות לשלם הוצאות בהסכם הבוררות.[18]
6. התחייבות בחוזה[19] או בהסכם בוררות[20] לפצות על הוצאות משפט דינה כהתחייבות לשלם קנס (למשל, עליה להיעשות בפני בי"ד חשוב).
7. התחייבות כזו מאפשרת לחייב בהוצאות מעבר לדין, הן במקרים בהם פטור מעיקר הדין, והן בהוצאות נוספות מעבר לדין.[21]
8. יש אומרים שהתחייבות לשלם הוצאות הכוללות גם מניעת רווח.[22] למען הסר ספק צריך לכתוב זאת במפורש בהסכם הבוררות.[23]

קריטריונים לחיוב הוצאות על בסיס התחייבות

9. על בסיס התחייבות, יש לחייב בע"ד שגרם להוצאות ברשלנות, ובכלל זה:

א. בע"ד ששכח להגיע לדיון למרות שקיבל הזמנה.[24] 

ב. תביעת שווא שהוגשה ברשלנות, וכן הליכי ביניים.[25]

ג. בעל דין שלא שילם חוב ברור וכדומה, ואילץ את בעל דינו לתבוע אותו.[26]

10. שיעור ההוצאות – יש לחייב בהוצאות סבירות שהוצאו בתום לב, תוך התייחסות לסכום התביעה ולעניינה:

א. ניתן לחייב גם מעבר להוצאות המינימאליות והמוכרחות, ובלבד שהן סבירות בהקשר של נושא התביעה וסכום התביעה, והוצאו בתום לב.[27]

ב. אין לחייב בהוצאות שהן מעבר להוצאות הסבירות גם אם בעל הדין הוציא אותן בפועל (דהיינו לא חיוב "הוצאות ריאליות").[28]

ג. אין לחייב מעבר להוצאות שהוצאו בפועל ("הוצאות הריאליות"), אך ניתן לחייב פיצוי על שעות העבודה שהושקעו על ידי בעל הדין עצמו.[29]