אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יד: התאגדות ושביתות
יד. ה. שביתה בשירותים חיוניים
לסעיף הקודם לעיתים על אף שהשביתה כשלעצמה מוצדקת, ומותרת על פי ההלכה, המחיר אותו משלם הציבור בגינה כבד מנשוא, למשל בתחומים בהם העובדים מספקים לציבור שירות חיוני שלא ניתן להסתדר בלעדיו, בוודאי שלא לאורך זמן. שביתה בבתי חולים, עשויה לגבות מחיר בחיי אדם, שביתה בחברת חשמל תגרום לנזקים אדירים לציבור כולו, שביתת מורים תגרום לנזקים חינוכיים ולביטול תורה ושביתה בנמלים או בתחבורה הציבורית עשויה להשבית את המשק כולו. בנוגע ליחסה של ההלכה לשביתות בתחומים אלו עלינו להבחין בין המצב הרצוי ובין המצב המצוי.
במצב המצוי, בו החוק אינו מבחין בין שירותים חיוניים לכל תחום אחר, גם ההלכה אינה מבחינה בין התחומים, וגם במקרים כאלו השביתה מותרת. אמנם האחריות המוסרית והמשפטית על היעדר השירותים הללו תוטל על מי שפעל שלא כהלכה. היינו אם מדובר בדרישות להעלאת שכר שאינן מצדיקות שביתה על פי ההלכה, האחריות תוטל על העובדים השובתים.
לעומת זאת אם מדובר בעילות המצדיקות את עצם השביתה, כגון הפרות של הסכם העבודה או דרישות סבירות לתוספת שכר בהשוואה למקובל בשוק[1], האחריות על היעדר אספקת השירותים החיוניים לציבור תוטל על כתפי המעסיקים ופרנסי הציבור, קרי הממשלה או הרשויות המקומיות. הם אלו שנושאים באחריות להמשך תפקודם החיוני של שירותים אלו, ולא העובדים, שכן לא יעלה על הדעת כי שירותים אלו יינתנו חינם אין כסף. כך כותב הגרש"ז אוירבך בנוגע לשביתת מורים המלמדים תורה:
אם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעון ביטול תורה של תינוקות של בית רבן, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעלי בתים ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה[2].
למרות שזהו המצב המצוי קשה לומר שזהו המצב רצוי, שכן אין כל פרופורציה בין הנזק שנגרם לציבור ובין המטרות לשמן הוכרזה השביתה. במקרים אלו השביתה היא כלי בלתי מידתי בעליל.
כאמור לעיל, בהלכה קיים מנגנון אשר נועד לאזן ולבחון את המידתיות של הצעדים בהם נוקטים ארגוני העובדים. המנגנון הוא אישורו של מי שמכונה בגמרא "אדם חשוב", דהיינו, תלמיד חכם המשמש הן כמנהיג רוחני והן כפרנס של הציבור. אדם אובייקטיבי זה אמור לשקול את מידת הפגיעה שעשויה להיגרם לציבור, ולאשר או למנוע נקיטה בצעדים ארגוניים בלתי מידתיים. אולם כפי שכתבנו לעיל, בזמן הזה אין לנו דמות שכזו, ויש לחפש פתרון מאזן אחר. את הפתרון עשויה לספק חקיקה אשר מבקשת מחד לשמור על זכויות העובדים ומאידך למנוע פגיעה בלתי מידתית בציבור. לכן על החוק לכלול שני מרכיבים:
האחד, איסור שביתה בשירותים חיוניים[3]. ההלכה מקנה למנהיגי הציבור את הזכות והחובה להתערב בשוק החופשי[4], ובכללו בשוק העבודה[5], כדי למנוע פגיעה בצרכים חיוניים עבור הציבור. כשם שלא תעלה על הדעת שביתה של חיילים או שוטרים כך יש לאסור על שביתה בשירותים חיוניים כגון, עובדי חברת החשמל, רופאים ואחיות[6], וכן מורים המופקדים על חינוך הילדים[7]. כמו כן יש לאסור שביתה בשירותים החיוניים לכלכלת המדינה[8] כגון עובדים בנמלי הים והאויר.
מאידך, על מנת שלא לאפשר פגיעה בזכויות העובדים בשירותים אלו יש לחוקק חוק המחייב את הצדדים בבוררות[9]. זה יבחן האם טענות העובדים לפגיעה בשכרם מוצדקות. ובמידת הצורך יחייב את המעסיקים לשלם לעובדים את שכרם מחד, ויחייב את העובדים לעבוד מאידך[10].
[1] אשר הועלו במסגרת משא ומתן לצורך חתימה על הסכם קיבוצי חדש, כנזכר לעיל סעיף ג(3).
[2] שו"ת מנחת שלמה א, פז; שו"ת אגרות משה, חושן משפט, ב, נט: "כשהמנהלים לא איכפת להו כלל בתשלומי השכירות וכן כשההוספה היא באופן שלא ספקו... שייך אז להתיר מצד עת לעשות לה' הפרו תורתך"; הרב שלמה גורן, "שביתת הרופאים בהלכה", אסיא ה, עמ' 32 ואילך.
[3] שו"ת יחווה דעת ד, מח.
[4] בבא בתרא צ ע"ב; רמב"ם מכירה יד, א; ט.
[5] תוספתא בבא מציעא יא, כז "מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידיו עד שיעמיד אחר תחתיו".
[6] יש להעיר כי הרופא מחויב על פי ההלכה להציל חיים (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש א, יד). השביתה אינה פוטרת את הרופא מחובתו זו, ראו שו"ת יחוה דעת ד, מח; הרב מרדכי הלפרין, "פסקי הלכה של הגרי"י וייס, הגרש"ז אוירבעך ושל הרבנים הראשיים, בימי שביתת הרופאים", אסיא ה עמ' 33-30. מאידך, הרופא אינו חייב לרפא בחינם או בשכר שאינו מספיק, והוא רשאי על עבודתו תשלום הוגן, ראו שולחן ערוך יו"ד שלו ב-ג; שו"ת ציץ אליעזר יד, כז, ב. אי לכך יש להסיק כי כל עוד לא נחקקו חוקים אלו רופאים רשאים להשתתף בשביתה עד אשר יסכימו מעסיקיהם להתחיל תהליך של בוררות (הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו במכתב שפורסם במאמרו של הרב מרדכי הלפרין הנזכר לעיל).
[7] שו"ת אגרות משה חו"מ ב, נט.
[8] כלכלת המדינה נחשבת במובנים מסוימים צורך חיוני בעל מעמד של פיקוח נפש. בעניין זה ראו הרב שלמה גורן, "על מוסר העבודה", משנת המדינה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 90-85; הרב יצחק ברט, "גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והר"ש גורן", תחומין כט, עמ' 386.
[9] הרב שאול ישראלי, הרבנות והמדינה, עמ' 331; הרב כתריאל אפרים טכורש, כתר אפרים יט, ח; שו"ת מנחת שלמה, א, פז.
[10] הצעות מעין אלו הועלו בכנסת מספר פעמים בשנים האחרונות אך לא הבשילו לכדי חקיקה בשל התנגדות ואיומים מצד ארגוני העובדים.
