אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יד: התאגדות ושביתות
יד.ד. חובת בוררות בסכסוכי עבודה

מרבית הפוסקים כאמור מסתייגים מן השביתה. גם המתירים את השימוש המסויג בשביתה קובעים כי זה מותנה בקיומו של הליך משפטי בו יישמעו עמדות הצדדים, וייקבע אילו דרישות מכלל דרישות העובדים מוצדקות וחובה על המעסיק למלאן, ואילו דרישות אינן מוצדקות ויש לדחותן. וכך כתב הראי"ה קוק[1]:

בכל סכסוך מעין זה צריכים הפועלים לתבוע את נותן העבודה לבית דין. אם נותן העבודה מסרב, זכותם של הפועלים לכוף את המסרב גם בהכרזת שביתה. כמובן שיש רשות לדרוש שסכסוך מעין זה לא ימסר לבית דין רגיל אלא לבית דין מורחב ומורכב מרבנים מצויינים בגדלות התורה ויודעים ובקיאים בשאלות החיים והעבודה... או גם בעלי בתים אם שני הצדדים מסכימים לזה.

לדעת הרב קוק, הדין או הבוררות אינם רק עדיפים על השביתה אלא הם מטרת השביתה ותכליתה – לכפות על המעסיק להופיע בפני בית הדין של תורה או למלא אחר פסיקתו. את הפתרון האמיתי יספק רק בית הדין אשר יכריע בסכסוך העבודה ויקבע האם אכן הופר הסכם העבודה.

אולם, הפוסקים אשר הרחיבו את הבסיס ההלכתי של זכות השביתה תוך התבססות על זכות ההתאגדות או תקנות הקהל[2] לא הגבילו את עילות השביתה,[3] ואף לא סברו שקיימת חובת בוררות בסכסוכי עבודה[4]. אמנם הגמרא קובעת כי איגוד העובדים חייב לקבל את הסכמתו של "אדם חשוב", קרי, של תלמיד חכם המשמש גם כמנהיג פוליטי המצוי העולם המעשה לפרטי פרטיו. אולם, הגמרא עצמה מתנה זאת בקיומו של אדם שכזה[5], ובמציאות החיים הנוכחית (למעט קהילות מסוימות) אין רב המהווה מנהיג של כלל הציבור בכל תחומי החיים[6].

אמנם, גם מקרב פוסקים אלו יש מי שסובר שגם אם הדרישה המקורית של ההלכה להסכמת "אדם חשוב" אינה ניתנת ליישום כיום, הרעיון העומד מאחוריה הוא הצורך בריסון החלטות ההתאגדות, וזה אכן קיים. לכן לדעתם יש להתנות את השביתה באישורו של גוף משפטי אובייקטיבי, אשר לא יתבקש להכריע במחלוקת, אותה יפתרו הצדדים במשא ומתן, אלא יבחן את מידת הפגיעה שיוצרת השביתה יחסית לעוול שאותו היא באה לתקן[7].

כפי שנרחיב להלן, גם הפוסקים הסבורים כי זכות השביתה אינה מוגבלת, ואין חובת בוררות בהלכה סבורים כי יש להימנע משימוש בזכות זו בשירותים חיוניים[8]. אולם מכיוון שלא יעלה על הדעת כי עובדים אלו לא יוכלו להתמודד עם פגיעה בשכרם, כתבו הפוסקים שיש לקבוע חובת בוררות בשירותים אלו[9].

לכן נראה כי על פי ההלכה מן הראוי היה לחוקק חוק חובת בוררות בכל מגזרי התעסוקה בין במגזר הפרטי ובין במגזר הציבורי, ובכל תחומי התעסוקה. הבוררות תוסמך לדון בכל הפרת חוזה, או קשיים ביישומו, אך לא בהטבות שכר שאינן כלולות בחוזה.

עם זאת, לאור העובדה כי חלק מן הפוסקים העניקו לגיטימציה לזכות השביתה, ניתן להסתפק בחקיקה המחייבת בוררות מעין זו בשירותים חיוניים בלבד, כפי שיורחב מיד.

[1] הראי"ה קוק, בתוך: הרב כתריאל אפרים טכורש, כתר אפרים, יט. ברוח זו פסק בית הדין האזורי בתל אביב, פסקי דין רבניים ח, עמ' 129.

[2] ראו לעיל, סעיף א.

[3] ראו לעיל, סעיף ג.

[4] שו"ת אגרות משה חו"מ א, נט; שו"ת יחווה דעת ד, מח; שו"ת ציץ אליעזר ב, כג.

[5] בבא בתרא ט ע"א.

[6] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת מנחת שלמה א, פז.

[7] שו"ת משפטי עוזיאל, חו"מ, מב, ו.

[8] שו"ת יחווה דעת ד, מח.

[9] הרב שאול ישראלי, הרבנות והמדינה, עמ' 331-326; הרב כתריאל אפרים טכורש, כתר אפרים, יט ח.