אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יד: התאגדות ושביתות
יד.ב. זכות השביתה

אחד הכלים החזקים ביותר המצויים בידי ארגון העובדים הוא השביתה. השביתה, בניגוד להתפטרות, אינה מבקשת להפסיק את יחסי העבודה בין העובד ובין המעסיק, אלא רק להשעותם באופן מאורגן, תוך הפעלת אמצעי כפייה על עובד שיפר את השביתה^[1]. התארגנות זו מונעת למעשה מהמעסיק להכניס עובדים אחרים תחת העובדים השובתים ובכך מפעילה לחץ על המעסיק להסכים לדרישות העובדים.

מבחינה מוסרית, השביתה היא מעשה בעייתי כיוון שהוא גורם לנזקים כספיים קשים למעסיק, אשר גם אם העובד לא יחויב לשלם עליהם[2], הרי שככל נזק, זהו מעשה שבבסיסו אסור על פי ההלכה^[3] ופסול מבחינה מוסרית^[4].  

ניצול זכות ההתאגדות לשם השבתה היא תופעה חדשה יחסית בעולם[5] אשר במשך השנים עוגנה גם בחוק ובפסיקה במדינת ישראל[6]. באופן כללי, תופעות חדשות המופיעות בעולם אינן מצביעות בהכרח על התקדמות מוסרית של העולם אלא על תגובתו לשינויים אותו הוא עובר, תגובה שבה חושך ואור משמשים בערבוביה.

בהקשר זה, ההתקדמות המוסרית בתחום זכויות העובדים, כללה התייחסות אנושית יותר ומתעמרת פחות לעובדים. אולם, במקביל היא מלווה לעיתים בנסיגה מוסרית הנגועה באנוכיות, בקנאה ובשיכרון כוח. זו מתבטאת לעיתים בניצול היכולת לשבות לשם סחיטת הציבור (בשביתה במגזר הציבורי), או סחיטת המעסיקים (במגזר הפרטי).

כך כותב לדוגמה הרב משה פידלינג, אשר למרות שהזדהה עם מעמד הפועלים ומאבקם בראשית המאה העשרים, ואף היה הראשון שהקדיש לתחום זה ספר אשר כולו עוסק בזכויות העובדים על פי ההלכה, לרבות זכות ההתאגדות, ביקר את זכות השביתה:

המונח שביתה נקבע בטרמינולוגיה של המרקסיזם, שיסודו הוא הדיקטטורה החד צדדית של הפרולטריון. ואין חוק אוביקטיבי בעולם שיכול להסכים לו, ומכל שכן דעת התורה שהיא תורת אמת^[7].

אכן, מבחינה משפטית השביתה מהווה הפרת יסודית של חוזה העבודה שנכרת בין העובד ובין המעסיק. הפרה שכזו לו הייתה נעשית באופן פרטי הייתה מצדיקה פיטורין^[8], ועשייתה באופן קולקטיבי אינה מכהה את הבעייתיות שבכך. לכן סבורים חלק מן הפוסקים כי השביתה אסורה^[9].

אולם למעשה סוברים מרבית הפוסקים ששביתה מותרת בנסיבות מסוימות. ההלכה מתירה לכל אדם לפעול בכוח על מנת להגן על זכויותיו הקנייניות כמוצא אחרון, במקום בו לא עומדת לפניו כל דרך חוקית והלכתית אחרת (עשיית דין עצמית)^[10]. על יסוד זה במקרים בהם המעסיק הפר את חוזה העבודה, ואין לעובדים כל דרך אחרת לחייבו לעמוד בהתחייבויותיו, מותר לארגון עובדים לשבות[11].

יש מן הפוסקים אשר הרחיבו את הבסיס ההלכתי של זכות השביתה, וביססו אותה על המנהג ועל זכות ההתאגדות^[12] זכות זו מאפשרת לאיגוד עובדים לקבל החלטות המחייבות את חברי האיגוד, ובכלל זה, את ההחלטה לשבות, אף שאת המחיר ישלם הציבור כולו^[13].

למעשה, לדעת מרבית הפוסקים ההלכה מצמצמת מאוד את זכות השביתה, ונכון לשאוף כי חוקי המדינה יבטאו את עמדת ההלכה גם בסוגיה זו. את עמדתה העקרונית של ההלכה נפרט בפסקאות הבאות. למרות זאת, כל זמן שזכות השביתה מעוגנת בחוק אין איסור הלכתי להשתמש בה^[14]. משמעות הדבר היא כי מותר לארגון עובדים, להכריז על סכסוך עבודה, ולפתוח בשביתה במסגרת החוק, ומותר לעובד לשבות כאשר הוכרזה שביתה על ידי ארגון העובדים בו הוא חבר.

[1] כך גם מוגדרת השביתה בחוק יישוב סכסוכי עבודה סעיף 37(א).

[2] ראו לעיל פרק יג, סעיף ח, הכלים להתמודדות עם התפטרות פוגענית, שם ביארנו כי במקרים מסוימים התפטרות שגרמה לנזק ממשי עשויה להיות כרוכה בחובת פיצוי, ולכל הפחות הדבר נתון במחלוקת. לעניין זה, דין שביתה כדין התפטרות. אמנם סעיף 62 לפקודת הנזיקין קובע ששביתה אינה מהווה עילה לפיצוי אולם לחוק זה אין תוקף הלכתי.

[3] בבא בתרא כב ע"ב: "גרמא בנזיקין אסור".

[4] שו"ת המהר"ם מרוטנבורג ד, קמח, מתיר לקרוא לאדם המזיק את חברו בגרמא בשם רשע. וראו בבא קמא נה ע"ב שהמזיק בגרמא חייב בדיני שמיים, מה שמלמד על הבעיה המוסרית והערכית הכרוכה במעשה המוגדר כנזק בגרמא, גם אם בבית דין לא ניתן לתבוע פיצוי בגינו.

[5] שביתות כתופעה החלו במאה ה-19 אך במדינות המערב הן הפכו ללגיטימיות רק במהלך המאה ה-20: באנגליה - 1906, בצרפת - 1946, בארה"ב - 1948, באו"ם – 1966 (ד"ר לילך ליטור, השביתה – משפט, היסטוריה ופוליטיקה, פרק 1, הוצאת למדא, רעננה, 2019).

[6] סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957. בתי המשפט במדינת ישראל מתייחסים לזכות השביתה כאל "מעין מסורת מקודשת שאין מתירים להרהר אחריה עוד" (ע"א 25/71 פד"י כה עמ' 131).

[7] הרב משה פידלינג, תחוקת העבודה, עמ' סב.

[8] אמרי אש א, יו"ד, צב; שו"ת מהרי"א הלוי א, קעג.

[9] חזון איש בבא קמא, כג; שו"ת מנחת שלמה א, פז.

[10] בבא קמא כז ע"ב, "עביד איניש דינא לנפשיה"; רמב"ם סנהדרין ב, יב.

[11] הראי"ה קוק, הדברים נאמרו בעל פה לזלמן שרגאי מראשי הפועל המזרחי ופורסמו בסגנונו בכתב העת "הנתיבה", עתון הפועל המזרחי בארץ ישראל, עוד בחיי הרב (א' בניסן תרצ"ג). הדברים הובאו גם על ידי הרב כתריאל אפרים טכורש, כתר אפרים, יט; הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, "יחסי עבודה, שביתות פועלים ותוספת יוקר לאור ההלכה", שבילין, אייר תשד"מ, עמ' נט ואילך; חזון איש בבא קמא כג; פד"ר ח עמ' 160.

[12] שו"ת אגרות משה, חו"מ א, נח-נט; שו"ת משפטי עוזיאל חו"מ ד, מב; תחוקת העבודה, שם; הרב שאול ישראלי, הרבנות והמדינה, עמ' 331-326.

[13] ר"י מיגאש בבא בתרא ט ע"א, ד"ה האי.

[14] שו"ת ציץ אליעזר ב, כג.