אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יא: מוסר עבודה
יא.ב. מחויבות הפועל לאיכות העבודה

ההלכה דורשת מהפועל חובת נאמנות מוחלטת כלפי מעסיקו. משמעותה היא בראש ובראשונה למלא בעבודתו אחר דרישות המעסיק ולבצע את מלאכתו באופן המיטבי. זוהי חובתו הבסיסית של הפועל וכך אמרו חז"ל:

פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית, חובה עליו לעשותו כמות שהוא חפץ בו, ואם אינו עושה לו רצונו, עליו הוא אומר: "ארור עושה מלאכת ה' רמייה".^[1]

מעבר לביצוע דרישות המעסיק דורשת התורה מהפועל למצות בכל דקה את מירב מאמציו ואת כל כושרו המקצועי לטובת ביצוע עבודתו באופן המיטבי. כך עשה יעקב אבינו אפילו כאשר עבד אצל לבן הרמאי^[2], כל שכן שכך ראוי לנהוג עם מעסיק הגון^[3].

אין מדובר רק על דרישה למילוי חובה אלא גם להזדהות של הפועל עם מטרות המעסיק. התורה אינה רואה את המעסיק ואת הפועל כבעלי מעמדות שונים הנמצאים במאבק זה עם זה אלא כאחים השותפים למטרה ולדרך. בהקשר זה ראויים לציטוט דברי הרב עוזיאל:

חובה מוטלת על הפועל למלאות עבודתו באהבה וכבוד אחואית (=מלשון אחווה) לאחיו המעביד אותו וביחס של אהבה, לעצם המלאכה שהוא עובד בה, ולא יהיה כמכונה מיכאנית או אפילו כמצוה ועושה וכשכיר מקוה שכר פעולתו. אלא כשותף בבנין ויצירה בפעולה שהוא עובד בה לטובת אחיו ולטובת בנין העם והארץ שהיא טובתה והצלחתה של כל האדם, כי עד כמה שעבודתנו בחיים היא נדמית לפרטית היא בכל זאת עבודה אנושית עולמית, ומברכתה ושלומה יתברכו עובדיה.^[4]

בנוסף לכך חלה על הפועל חובה שלא לעשות כל מעשה שעלול לפגוע באיכות עבודתו, אפילו מחוץ לשעות עבודתו וכל שכן במהלך עבודתו. ההלכה דורשת מהפועל להתנהג בשעות הפנאי שלו באופן המקובל שאינו פוגע בכושרו הפיזי והמנטלי הדרוש לו במהלך שעות עבודתו. חז"ל החמירו בדרישה זו כשקבעו שעל הפועל לאכול ולישון באופן שיאפשר לו לעשות את עבודתו כיאות^[5].

כמו כן אין הפועל רשאי לעסוק בעיסוק אחר במקביל לעבודתו, במידה והדבר עלול לפגוע באיכות עבודתו. לדוגמה, מוכר בחנות אינו רשאי לנצל את זמנו הפנוי לביצוע עבודות פרטיות, אם הדבר פוגע במידת הזמינות שלו לצרכי הלקוחות או תפעול החנות^[6].

בשביל להבין עד היכן הגיעה דרישתם של חז"ל למסירות רבה לעבודתו, נאמר כי מצד הדין אסור לפועל לעבוד בעבודות נוספות או בעסקיו הפרטיים אפילו אם הדבר נעשה על חשבון שעותיו החופשיות, שכן הדבר פוגע בכושרו וריכוזו בעבודתו^[7]. אמנם למעשה כיום, שיום העבודה ושבוע העבודה קצרים יותר מן המקובל בזמן חז"ל, ויש לפועל זמן פנוי רב, מנהג המגזר הפרטי הוא שלא להקפיד על כך, ומותר לפועל לעבוד בעבודות פרטיות נוספות כל עוד הדבר אינו פוגע באופן ניכר ביכולתו הפיזית והמנטלית לבצע את עבודתו אצל המעסיק העיקרי^[8].

במגזר הציבורי במדינת ישראל לעומת זאת, מקפידים על כך יותר. ולעובד מדינה או ברשות מקומית אסור לעבוד בעבודה פרטית גם מחוץ לשעות עבודתו העיקרית אלא אם כן קיבל לכך היתר מפורש, וגם היתר זה מוגבל בהיקפו^[9].

[1] תנא דבי אליהו, טז.

[2] בראשית רבה ע, כ; רמב"ם שכירות יג, ז; שולחן ערוך חו"מ שלז, כ.

[3] ראו מדרש שוחר טוב, קה: "אמר רבי חייא, בשעה שהפועל עושה עם בעל הבית באמונה ונותן לו שכרו, אין צריך להחזיק לו טובה. אבל בשעה שאינו עושה עמו באמונה, ונותן לו שכרו, צריך להחזיק לו טובה".

[4] שו"ת משפטי עוזיאל ד, מב.

[5] תוספתא בבא מציעא ח, ב; רי"ף בבא מציעא נב, ע"ב; רמב"ם שכירות יג, ו; שולחן ערוך חו"מ שלז, יט.

[6] תוספתא בבא מציעא ד, יב; רמב"ם שלוחין ושותפין ז, ז; רמ"א חו"מ שלג, ה.

[7] תוספתא בבא מציעא ח, ב; רמב"ם שכירות יג, ו; שולחן ערוך חו"מ שלז, יט.

[8] שו"ת רבינו גרשום מאור הגולה, עב.

[9] במגזר הציבורי חלים כללי התקשי"ר הקובע את כללי העבודה של עובדים בשירות המדינה. עקרונות אלו מפורטים בתקשי"ר, עבודה פרטית, פרק 42.4.