אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יא: מוסר עבודה
יא.א. מחויבות הפועל לנצל את שעות העבודה

התורה מקפידה מאוד על כך ששכרו של הפועל ישולם במלואו ובזמן. אולם במקביל דורשת ממנו התורה התמסרות ונאמנות מוחלטת לעבודתו. דרישה זו באה לידי ביטוי הן מבחינה כמותית, לעבוד בכל שעות עבודתו מבלי להתבטל ולו לרגע אחד מעבר למה שסוכם או נהוג, והן מבחינה איכותית לבצע את העבודה המוטלת עליו כפי שדורש ממנו המעסיק, ובאיכות המקסימלית מבחינתו.

מבחינה כמותית הדרישה הבסיסית מהעובד היא שבאותו זמן בו הוא אמור לעבוד, הוא לא יעסוק בדברים אחרים, שכן כל עיסוק בעניינים אחרים שאינם קשורים לעבודתו אינו אלא גזל[1]. בהקשר זה נכון כי לנגד עיני העובד יעמדו דברי הרמב"ם הבאים:

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן.[2]

לפועלים רבים מילוי דרישה זו בשלמות אכן קשה, ולצערנו רבים מזלזלים בדרישה בסיסית זו[3], אך לא בגלל זה תוריד ההלכה את הרף. כמו בתחומים רבים אחרים ההלכה קובעת רף מוסרי גבוה שגם אם קשה לעמוד בו יש לשאוף להגיע כמה שיותר קרוב אליו. דברי חז"ל מלאים מסיפורים אודות גדולי התנאים אשר עסקו במלאכה כפועלים, והקפידו שלא לבטל מזמנו של מעסיקם אפילו רגע קט[4].

יש שביארו כי איסור זה נובע מהעובדה שזמנו של הפועל קנוי לבעל הבית (בניגוד לקבלן). כאשר הפועל משתמש בזמן זה הרי הוא משתמש ברכוש שאינו שייך לו ובכך הוא למעשה גוזל את בעל הבית. כך מסביר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים":

השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז"ל: "שכירות - מכירה ליומו". וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור.[5]

אמנם אם הפועל מעוניין להפסיק את עבודתו ולעסוק בענייניו הפרטיים מעבר למותר, כגון לענות לשיחת טלפון קצרה ודחופה, הוא רשאי לעשות כן[6], אלא שבדיווח השעות עליו לדווח על מכסת השעות אותה ביצע בפועל. במקומות בהם מקובל להחתים כרטיסי נוכחות, על הפועל יהיה להחתים את כרטיס הנוכחות לפני סיום עבודתו, ולהישאר לעבוד לאחר מכן את אותו פרק זמן אותו ניצל לענייניו הפרטיים. לחילופין, ניתן להגיע לסיכום עם המעסיק או עם המנהל הישיר[7] על הפסקות קצרות לעניינים אלו, עד למשך זמן מצטבר מוסכם. כמו כן מסתבר כי אם העובד רגיל לעשות הפסקות קצרות וקצובות אלו לעיני המעסיק או מנהלו הישיר, וזה לא העיר לו דבר על כך יש לראות זאת כהסכמה ומחילה והדבר מותר.

[1] תוספתא בבא מציעא ח, ט.

[2] רמב"ם שכירות יג, ז; שולחן ערוך חו"מ שלז, כ. כאשר נדרש המגיד משנה למצוא מקור לדברים אלו כותב הוא שתי מילים בלבד, שהן מעט המחזיק את המרובה: "זה פשוט".

[3] בראשית רבה ע, כ, "א"ר יהודה בר סימון בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שעות באמונה ובסוף הוא מתעצל במלאכתו".

[4] במסכת תענית כג ע"א, מסופר על חכם בשם אבא חלקיה שלא התפנה מעבודתו כפועל אפילו לפרק זמן קצר ביותר בכדי לענות שלום לתלמידי חכמים שפנו אליו על מנת שיתפלל על הגשמים. ראו עוד במדרש שמות רבה יג, א.

[5] מסילת ישרים, יא.

[6] שו"ת התשב"ץ ג, קט. אמנם יש מן הפוסקים האוסרים זאת, ראו נתיבות שכיר לה, ב; משפט הפועלים, עמ' תט, אולם מנהג הכשרים שבעובדים להקל בדבר כפי שכתבנו.

[7] מסתבר כי בסמכות המנהל הישיר לאשר הפסקות קצרות, אם לדעתו הדבר יועיל לאווירה החיובית במקום העבודה ולהגברת התפוקה, אולם אין בסמכותו לאשר היעדרות ארוכה או ימי חופשה שלמים על חשבון המעסיק, הפוגעים בתפוקת העובדים, אם לא הוסמך לכך במפורש.