אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ח: שכר העבודה
ח.ה. המאמץ הנדרש להשגת כסף לתשלום שכר
לסעיף הקודם החובה לשלם לעובד, ובזמן, מחייבת את המעסיק לתכננן את צעדיו ולא להעסיק עובד אם הוא יודע שלא תהיה לו אפשרות לשלם לו בזמן. אולם ייתכנו מצבים בהם למרות התכנון המוקדם המעסיק נקלע למצוקה כספית ואין לו כסף לשלם לעובד. במקרה שמדובר במצוקה אמיתית ולמעסיק אין כסף או נכסים הוא אינו עובר על איסור הלנת שכר[1], שהרי הדבר אינו בשליטתו (ביתר גדרי איסור זה נדון להלן, בפרק י). אולם לרוב מדובר במצוקה תזרימית, הנובעת לעיתים מסדרי עדיפויות לא נכונים. במקרה זה עליו להתאמץ על מנת לשלם לעובד את שכרו ולשם כך לנקוט באחת מהפעולות הבאות.
משיכת מזומן בכספומט – אדם ששכר את שירותו של איש מקצוע, ובסוף העבודה גילה שאין לו כסף מזומן לשלם לעובד, ואינו יכול לשלם לו באמצעות העברה בנקאית, יישומון תשלומים או המחאה, חייב ללכת בהקדם לכספומט הקרוב להוציא מזומן ולשלם לעובד[2].
נטילת הלוואה – הסתפקו הפוסקים בשאלה האם מעסיק שאין לו כסף לשלם לעובד חייב לקחת הלוואה על מנת לעמוד בהתחייבותו[3]. אי לכך מחמת הספק לא ניתן לחייב מעסיק לעשות זאת, אולם מי שיכול לקחת הלוואה מבלי לעבור על איסור ריבית, ראוי שיחמיר ויעשה זאת וישלם לעובדיו במועד[4], וכך נהג האר"י הקדוש[5].
משיכת יתר מהבנק – ההלוואה הזמינה ביותר למשקי הבית היא משיכת יתר מהבנק (אוברדראפט). באופן כללי, נחלקו הפוסקים האם ניתן להסתמך על היתר עסקה גם עבור הלוואה מסוג זה. לדעת חלק מן הפוסקים נוסח ההיתר אינו מאפשר להסתמך עליו במקרים אלו, ולו בשל העובדה שאין מדובר בהלוואה לצורך השקעה רווחית[6]. אולם יש מן הפוסקים שהתירו זאת מסיבות שונות[7] אם כי גם הם לא ראו בפסיקה זו דרך סלולה וישרה אלא לימוד זכות על הנוהגים כך[8].
לגבי משיכת יתר לצורך תשלום שכר נראה כי מי שלעיתים תכופות נמצא במשיכת יתר, אינו רשאי להחמיר על עצמו דווקא על חשבון השכיר ובמקרה זה נכון שיחמיר על עצמו שלא להלין את השכר של מי שעבד עבורו. אמנם אם מדובר בסכום גבוה החורג מהמסגרת ועלות ההלוואה תהיה גבוהה אין המעסיק מחויב לעשות כן[9].
מכירת נכסים לשם תשלום לעובדים – אדם שאין ברשותו כסף מזומן ואינו יכול להשיגו חייב למכור מנכסיו על מנת לשלם לעובד את שכרו במועד[10]. אמנם אם המכירה עשויה לגרום למעסיק הפסד, כגון במקרה שעבור מכירת הנכס במועד זה, תחת לחץ, לא ניתן לקבל את שווי הנכס לו היה נמכר בתנאים רגילים, או כשמכירת הנכס תוביל לסגירת העסק ולשבירת מטה לחמו של המעסיק אין המעסיק חייב לעשות כן[11] וחוב זה יקבל מעמד ככל חוב אחר.
בכל מקרה גם אם המעסיק נמנע מלמכור את נכסיו, לדעת רוב הפוסקים הוא אינו עובר על איסור 'הלנת שכר'[12]. אך יש שחלקו וסברו שכל עוד יכול האדם למכור את נכסיו הוא עובר על איסור הלנת שכר[13], ולכתחילה יש לחשוש לדבריהם ולהגיע לסיכום המקובל על העובד.
[1] וכפי שדרשו חז"ל במסכת בבא מציעא קיב ע"א, "לא תלין פעולת שכיר אתך יכול אפילו אין לו? תלמוד לומר אתך, שיש אתך". רמב"ם שכירות יא, ד; שלחן ערוך חו"מ שלט י.
[2] שכן פיקדון נמצא תמיד ברשות בעליו, בבא מציעא מג ע"ב.
[3] כסף הקדשים שלט, י; אהבת חסד ט, כא.
[4] שולחן ערוך הרב חו"מ, שאילה ושכירות, יח; קונטרס אהבת חסד ט, ז.
[5] רבי חיים ויטאל, לקוטי תורה, פרשת קדושים, טעמי המצוות.
[6] קיצור שולחן ערוך (גנצפריד) סו, י; הרב יעקב אריאל, הלכה בימינו עמ' 355.
[7] לדעת הרב יוסף שאול נתנזון, שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, ג, קס, הצריכה השוטפת עבורה ניטלה ההלוואה מאפשרת את המשך עבודתו והיא נחשבת כעסק לשמו נלקחה ההלוואה. לדעת הרב שמעון גרינפלד, שו"ת מהרש"ג יו"ד, ד, הדבר מותר מכיוון כיוון שבעת לקיחת ההלוואה האופציה להשקעה הייתה קיימת, גם אם בפועל לא מומשה, ואילו לדעת הרב מרדכי יעקב ברייש, שו"ת חלקת יעקב מהדורא בתרא יו"ד, עד, ניתן לסמוך על כך שאת הרווח מהעסק הנדרש לשם גביית הריבית באמצעות היתר עסקה, יש לחשב לפי מונחי התועלת האישית הצומחת למקבל מההלוואה, ולא במונחים כספיים וזו קיימת כמעט תמיד, וראו הרב יצחק יוסף, שובע שמחות א, עמ' דש.
[8] בשו"ת שואל ומשיב מסכם: "הנח להם לישראל (מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין)", המהרש"ג מסכם במילים "הארכתי ללמד זכות על בני ישראל" ,וגם והחלקת יעקב כותב כי כתב דבריו "להמליץ טוב על ישראל".
[9] ספר החינוך, תקפח.
[10] רבנו תם, תוספות בבא בתרא צב ע"ב, ד"ה אי; ש"ך חו"מ שלו, ד.
[11] פירוש המיוחס לריטב"א בבא מציעא קיא ע"ב, ד"ה אתך; ספר החינוך, תקפח.
[12] רמב"ם שכירות יא, ד; שלחן ערוך חו"מ שלט י; שולחן ערוך הרב שכירות, טו.
[13] הגהות רעק"א חו"מ שלט, י; אהבת חסד, נתיב החסד, כ.
