אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ח: שכר העבודה
ח.ג. מועד התשלום

מועד התשלום לפועל יומי המקבל את שכרו לפי שעות, או לקבלן, שלא סיכמו עם המעסיק על מועד תשלום שכרם, תלוי בשעה בה הסתיימה העבודה. אם העובד סיים את עבודתו לפני השקיעה, על המעסיק לשלם לו עוד לפני השקיעה. אם העבודה הסתיימה אחר השקיעה רשאי המעסיק לשלם לו במהלך כל הלילה[1]. לדוגמה, לשמרטפית ששמרה על ילדים בשעה שבני הזוג יצאו בערב מביתם, חובה לשלם עוד באותו לילה. למתקין מזגנים שסיים את עבודתו בשעות היום חובה לשלם לפני שקיעת השמש.

אם הצדדים סיכמו ביניהם מועד תשלום מאוחר יותר, כגון שהסכימו שהמשכורת תשולם בתחילת החודש העוקב, אין המעסיק מחויב לשלם לעובד קודם לכן, ובוודאי שאינו עובר על איסור תורה של הלנת שכר[2], אודותיו נרחיב להלן בפרק י. ההסכמה יכולה להיות גם הסכמה מכללא, כגון שידוע לעובד שזהו נוהג התשלום המקובל אצל המעסיק הזה[3]. הוא הדין כאשר מנהג המדינה, לשלם שכר בתחילת החודש העוקב, או לשלם באיחור קבוע ("שוטף פלוס")[4].

למעשה המנהג המקובל במדינת ישראל הוא לשלם את שכר העובד הקבוע, בין היום ראשון ליום התשיעי בחודש הקלנדרי הלועזי העוקב. ביחס  לעובד חד פעמי נראה כי מנהג אנשים פרטיים לשלם לעובד מיד, ואילו בקרב מוסדות התשלום מתבצע לרוב לאחר זמן[5]. ביחס למוסדות המדינה, קיים חוק[6] הקובע כי התשלום יתבצע בטווח זמן של 45-30 יום מיום דרישת התשלום.

ההלכה אינה מטילה חובה על המעסיק לעשות פעולות יזומות על מנת לשלם את שכר העבודה כגון להזמין את העובד לקבל את שכרו או לחפש אחריו. המעסיק אינו עובר באיסור הלנת שכר כל עוד העובד לא דרש זאת ממנו[7]. שכן כל עוד העובד לא תבע את שכרו, ניתן להסיק כי הוא מסכים לדחיית התשלום. לדעת חלק מן האחרונים משמעות הדבר היא כי המעסיק אינו מחויב כלל לשלם לעובד עד שזה יתבע את שכרו[8]. אולם יש החולקים על כך וסוברים כי גם אם אין איסור דאורייתא במקרה כזה, החיוב לשלם שכר עדיין קיים[9]. לכל הדעות אין זו מידת חסידות[10], שכן לא ראוי לנצל את שכחת העובד או את רשלנותו על מנת להתחמק מלשלם לו את המגיע לו במועד.

אמנם אם העובד לא מודע לזכויותיו, או שמסיבה אחרת לא היה מסוגל לתבוע את שכרו, כגון שחלה, אין להניח שהסכים לדחיית התשלום והמעסיק עובר באיסור הלנת שכר[11]. כמו כן מסתבר שעובד קבוע לא צריך בכל חודש לתבוע את שכרו מחדש ודי בדרישת שכר חד פעמית[12].

בכל מקרה בו נדחה התשלום, חובת ההודעה על המקום והזמן בו יוכל העובד לקבל את שכרו חוזרת ומוטלת על המעסיק[13]. זאת, בין אם קרה הדבר באשמת המעסיק, בין אם קרה בכורח הנסיבות, ואפילו בהסכמת העובד.

[1] ספרא קדושים, ב; משנה בבא מציעא קי ע"ב; רמב"ם שכירות יא, ב; שולחן ערוך ורמ"א חו"מ שלט, ד.

[2] בבא מציעא קיא ע"א; שולחן ערוך חו"מ שלט, ט. יתר על כן, בחלוף המועד המוסכם כל עיכוב בתשלום יהיה כרוך באיסור דרבנן בשם "בל תשהה" ולא באיסור תורה של "בל תלין", ראו בבא מציעא קי ע"ב.

[3] נימוקי יוסף סז ע"ב מדפי הרי"ף; רמ"א שם

[4] כך הורה לי בעל פה הרב זלמן נחמיה גולדברג. מן הראוי לציין כי מדובר במנהג בעייתי שראוי היה לשנותו.

[5] שכן הדבר כרוך בהגשת חשבונית, הנהלת חשבונות, החתמה של מורשי חתימה ועוד.

[6] חוק מוסר תשלומים לספקים, תשע"ז. החוק חל על מדינת ישראל, גופים מתוקצבים, חברות ממשלתיות (שוטף פלוס 45 יום) והשלטון המקומי (שוטף פלוס 30 יום). החוק מחריג קבלנים להם ניתן לדחות את התשלום עד 80 יום.

[7] משנה בבא מציעא קיב ע"א.

[8] שו"ת עבודת הגרשוני, ז.

[9] שער המשפט שלט, א.

[10] ראו דברי רב המנונא, זוהר קדושים פד ע"ב.

[11] אהבת חסד ט, נתיב החסד, לב.

[12] פתחי חושן שכירות ט, לה.

[13] אהבת חסד ט, יא.