רעל עכברים שפגע בכלב של חברו

השאלה

שלום וברכה, ברצוננו לשאול - בישוב קטן ישנו דיר כבשים, בעל העדר סובל ממכת עכברים שאוכלים לו את התערובת של הכבשים ולכן הוא החליט לפזר רעל עכברים ליד הדיר מחוץ לשטחו הפרטי (אך קרוב). ידוע לכל שבמקום מסתובבים באופן חופשי בעלי חיים של תושבי המקום. אחת הכלבות של השכנים הגיעה למקום, אכלה מהרעל ומתה. הכלבה יקרה לבעלים מבחינה רגשית וגם כספית, מה הדין במקרה זה? תודה רבה שילה

תמצית התשובה

המניח את הרעל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, אבל ברוב בתי הדין היום מקובל לחייבו.

תשובה בהרחבה

הגמרא בבא קמא מז ע"ב פוסקת: "

דתניא: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

נחלקו הראשונים מה הסיבה שחייב רק בדיני שמיים:

רוב הראשונים סוברים שהסיבה לכך שחייב רק בדיני שמיים היא כיוון שהנחת סם המות לפני הבהמה אינה פעולה ישירה אלא עקיפה (גרמא), כי אין קשר ישיר בין מעשה הנזק והתוצאה, ההנחה נעשתה לחוד והאכילה לחוד. אך יש ראשונים הסבורים שהבהמה במעשיה הביאה על עצמה את הנזק. כך היא שיטת התוס' רי"ד שכתב: "כלומר היא הזיקה עצמה בידיים וזה ששם הפירות לפניה לא עשה אלא גרמא בעלמא". ובפסקי רי"ד (ב"ק נו. ד"ה ותו) כתב שהמניח סם לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם רק לפי מי שלא מחייב בדיני גרמי, אבל המחייב בדיני דגרמי מחייב גם את המניח סם לפני בהמת חברו. אולם נראה ששיטה זו היא יחידאית, וקשורה למחלוקת הראשונים מה בין גרמי וגרמא. המאירי (בית הבחירה, בבא קמא נו,א, ד"ה הנותן) ביאר דין זה כך: "הנותן סם המות לפני בהמת חברו והיא אוכלת ומתה הואיל ואין דרכה שתאכל אין כונה זו קרויה כונה להזיק ופטור מדיני אדם ומ"מ חייב בדיני שמים".

אולם קשה להבין, מדוע המניח לא חייב מדין 'בור', שגם הוא לא הזיק בידיים לבהמת חברו והיא בחרה להיכנס לבור?

שאלה זו נשאלה ע"י החזון איש (בבא קמא ח,ט) ותירץ:

"...אבל עצם הנפילה אינו ברצונו אלא בעל כרחו, אבל היזק אכילה היא עצמה מביאה עליה מתחילה ועד סוף".

כלומר, הבהמה אמנם התקרבה אל הבור מרצונה, אבל את הנפילה לא היא יזמה והיא קרתה בעל כרחה, ע"י מעשי המזיק שחפר את הבור. אבל האכילה נעשתה מתחילה ועד סוף על ידי הבהמה שהיא הביאה את הנזק על עצמה, והמזיק רק אפשר לה לבצע את הנזק.

כמה ראשונים ואחרונים כתבו שאין לחייב בגרמא כאשר המזיק היה שוגג (מאירי ב"ק נו., המבי"ט ב,נד, המהרי"ט א,צה, וכן כתב החזון איש בבא קמא סימן ד סק"ה), ולפי שיטה זו מי שהניח רעל הוא שוגג ופטור. אך כבר כתב ה'חישוקי חמד' (כתובות לב.) בשם הרב אלישיב שרשלנות נחשבת ככוונה לעניין זה (וראו מאמרו של הרב דניאל כץ על חיוב לצאת ידי שמיים). מבירור שערכתי עם מדביר עולה, שצריך להניח את הרעל בתוך קופסה סגורה שרק עכברים יכולים להיכנס ולאכול אותה, ולכן נראה שיש בכך רשלנות מצד בעל הדיר, וחייב לצאת ידי שמיים, וראו שו"ת בית שלמה סימן קכו עניין דומה, שחייב למרות שלא היתה כוונה להזיק והיתה רק רשלנות.

מסקנה

להלכה השו"ע לא פסק את הגמרא הנ"ל, והש"ך (חו"מ שפו,כג) תמה עליו, וכתב שפטור מדיני אדם כיוון שזה גרמא. 

בהרבה בתי דין בארץ ישראל חותמים על שטר בוררות המתיר לבית הדין לחייב גם על נזקי גרמא לפי ראות עיני הדיינים. במקרה שלכם אם הוא היה מגיע לבית דין היו מחייבים אותו כנראה ברוב הסכום אם לא בכולו.  אף אם לא הולכים לבית דין החיוב בידי שמיים משמעותו היא חובה לפייס את הניזק בדברים ובכסף, על מנת שימחל למזיק, וכן עליו לעשות.