תקציר

1. מנהג העולם מחייב את הצדדים בדיני עבודה בכל מקרה בו לא סוכם אחרת.[1]
2. חוקי מדינת ישראל ופסיקות בתי המשפט בדיני עבודה מחייבים לכל הדעות לכל הפחות מדין מנהג העולם,^[2] ככל שהם עומדים בתנאים לתחולת מנהג (כגון, שמדובר במנהג שכיח[3]).
3. לדעת מרבית הפוסקים חוקי מדינת ישראל, ובכללם חוקי העבודה, אשר נחקקו מכוח אינטרסים ציבוריים, מחייבים (בנוסף לעצם החובה האזרחית) גם על פי ההלכה מדין תקנות הקהל או כדינא דמלכותא דינא וכך יש לנהוג למעשה.[4]
4. יש מחלוקת לגבי מעמדן של פסיקות בתי המשפט בנוגע לדיני עבודה,: יש אומרים שאין כל תוקף הלכתי לפסיקת בתי המשפט, יש אומרים שיש תוקף לפסיקת בתי המשפט במקום בו הוא מפרש את החוק ולא במקום בו הוא מוסיף על החוק, ויש אומרים כי יש תוקף הלכתי לכל פסיקות בתי המשפט.
5. חלק מחוקי העבודה מוגדרים בחוק כחוקים קוגנטיים, שהעובד אינו רשאי לוותר עליהם, וגם אם העובד וויתר עליהם מחילתו אינה תקפה.
6. יש להעניק תוקף הלכתי לאיסור המחילה על זכויות קוגנטיות המוקנות לעובד בחוק מן הטעמים הבאים:

• במסגרת תקנות הקהל ודינא דמלכותא ניתן לקבוע זכויות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן.[5]
• לדעת חלק מהפוסקים יש תוקף לדינא דמלכותא דווקא במקום בו הוא קובע חוק קוגנטי.[6]
• יש להניח כי הסכמת העובד למחול על זכויותיו נעשתה תחת לחץ ואינה תקפה.

7. יש מחלוקת לגבי מעמדן ההלכתי של פסיקות בתי המשפט הקובעות כי כל דיני העבודה הם קוגנטיים.