הרעיון המדיני היהודי הינו של חברת מופת, דוגמא לעמים, תוך הכרה ברבונותם של עמים אחרים על אדמתם. אין לתפישה היהודית כל תביעה לטריטוריה אחרת מאשר על ארץ ישראל. מחויבת היא למשפט המנהגי הבינלאומי בתנאי שיהיה ברור ומוסכם, ולסטוטורי בתנאי שיהיה שויוני. המלחמה היחידה המותרת כיום, ועל כן גם מחויבת, היא מלחמת מגן. מעבר למחייב מצד הנוהג בעמים, אין עדיין נסוח ברור של חיובי המלחמה והגבלותיה, ובמיוחד במלחמה בטרור מחד ובאיום גרעיני מאידך. עם זאת מוצע, שכללי היסוד הבאים, המעוגנים במקורות ועולים מהם, ישמשו מצע לנסוח האסור והמותר במלחמה: א. קיומו הלאומי של ישראל בארצו הוא ערך עליון (מצוה וקדוש השם); ב. מדינת ישראל מחויבת להגן עליו בשעת הצורך אף במלחמה (במסגרת זו מותרת מכת מנע וגם פעולות תגמול למניעת פעולות אויב עתידיות); ג. יש לעשות כל מאמץ להקטנת מספר הנפגעים שפגיעתם לא תתרום לעצירת האויב (או לחידוש תוקפנותו בעתיד).

בשנת 1938 בעקבות רצף אירועי דמים התכנסו בתל-אביב נציגי הישוב היהודי לדיון כיצד לפעול. בכינוס נאמו נציגי הסוכנות ראשי ערים ונציגי הרבנות הראשית. הרב עמיאל התביעה חותם משמעותי על הדיון בקביעתו שהעיסוק המוסרי בטרור חייב להיעשות תוך תפיסה קטגורית, ללא שום שיקולי תועלת, וכך לשונו: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האיש הנקי הזה..."

ב-4 בנובמבר 1983, התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים. בפיצוץ קרס הבניין בו שכנה מפקדת השב"כ ומפקדת משמר הגבול שלידה. יחידת החילוץ של צה"ל עמלה בחילוץ קשה ומסובך לאתר ניצולים בבניין. לאחר המבצע נשאל הרב ישראלי כיצד יש לבצע את החילוץ כאשר לפעמים כדי להגיע לניצול אחד הדחפורים נאלצו לפגוע בפצוע אחר שסיכויו להנצל פחותים יותר.

בשנות ה-80' של המאה הקודמת התפתח בצה"ל נוהל התמודדות עם חטיפת חייל, הידוע בכינויו "נוהל חניבעל", ולפיו יש לפעול מיידית ובכוח למניעת החטיפה, גם אם יש חשש לפגיעה בחטוף. הדבר נקבע בשל החשש שמא ח"ו יהיה בידי אויבינו חייל חטוף, והם ינצלו זאת לעסקת חילופי שבויים שבה ישוחררו רוצחים רבים, שעתידים לשוב ולרצוח אזרחים רבים. הרב אלעזר גולדשטיין עוסק במאמר זה בשאלת מקומו של הנוהל הצבאי השנוי במחלוקת שהשתרש בצבא במהלך העשור האחרון. המאמר פורסם בכתב העת תחומין, כרך לא (תשע"א|2011).

במאמר זה חזר הרב עמיאל על שיטתו ביחס לפגיעה בחפים מפשע, והדרישת המוסר היהדות שלא להרוג ללא משפט. מאמר זה הוא ביאור הדברים שנשא בכנס היישובי שזה עיקרם: "...לרבנים וליהדות לא צריך לדבר מנקודה זו, שזה אינו מביא תועלת. אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת, היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת "לא תרצח" בלי שום תנאי זה "לא תרצח" מגיע עד כדי כך שאם אפשר להציל ציבור של אלפים אם יהרגו איש נקי אחד, אסור להרוג את האשי הנקי הזה..."

תחושת ההחמצה הקשה בעקבות מלחמת לבנון השנייה הובילה להקמת עשרות ועדות חקירה לבדיקת התפקוד של הדרג הצבאי והאזרחי. בניגוד לכך התורה מניחה שבמקום שבו יש עשייה יש כישלון, והמענה לכך אינו ניסיון לנפות מתוך המערכת את כל מי שנכשל, אלא להציע דרך של תשובה ותיקון. רק מי שמסרב לחזור בתשובה, להודות בחטאו ולתקן אותו - יודח מתפקידו. המאמר פורסם בכתב העת צהר, גיליון כט, בעקבות מלחמת לבנון השניה.

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, נחקר בשתי עבירות ערכיות חמורות כאשר עבירה גוררת עבירה: האחת היא תפיסת שטח שלא כחוק, והשניה השקר לוועדת טירקל. על פי הפרסומים, בפרשת גלנט אנו מוצאים את הבעיה בשני הצדדים שלה. המערכת שוגה בכך שהפתרון היחידי שהיא מציעה הוא הדחה, וממילא היא מעודדת את מי שטעה וחטא להסתיר את מעשיו. וכיון שאין אדם שאיננו טועה, מי שנשאר במערכת הם אלו שהצליחו להסתיר את כשלונותיהם, ודווקא מי שמודה – מודח. מאידך גם מנהיג שמסתפק במאבק לטיהור שמו ולא בתיקון מידותיו וטעויותיו מעיד על עצמו שאין הוא בשל לעשות תשובה ולהמשיך הלאה.