מאמרו הידוע של הרב גולדברג הקובע כי יש יתרון בפשרה בכך שהיא מאפשרת לבית הדין לחייב בממון גם כאשר ישנה מחלוקת הלכתית (כנגד טענת "קים ל"), לחייב בנזקים עקיפים (גרמא בנזיקין) וכן לחייב חובל בחברו, ולחייב ממון גם ללא ראיות כשרות. בכך הרב גולדברג הפך את משמעות הפשרה על פיה, וקבע כי היא מאפשרת לבית הדין להשיב לעצמו את מלוא הסמכויות של בית הדין הקדום כדי לחייב על פי שורת הדין.

בבתי הדין לממונות מקול להחתים את הצדדים על הסכם בוררות שמסמיך את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". בנייר עמדה זה נבחנים העקרונות לשימוש בסמכות הפשרה.

מאמר זה מתמודד עם הטענה כי חוקי התורה המסדירים את המערכות המשפטיות רחוקים כל כך ממציאות ימינו, כך שלא ניתן לקיים מערכת משפטית הפועלת על פיהם. הטענה הראשונה היא שיש להבחין בין המשפט הפלילי של התורה, שבו אכן משפט התורה איננו אפקטיבי, לבין המשפט האזרחי-ממוני התורני שהוא מעשי. בהמשך נדחתה הטענה כי בימינו אין בכלל דין תורה בגלל ביטול הסמיכה, בגלל השימוש בפשרה, ובגלל ההימנעות משבועה בבית הדין.

אם בעל דין נרתע מדין תורה כי הוא רוצה את הדין ולא את הפשרה, יש להחתים אותו על טופס הסכמה לפשרה קרובה לדין. והוא הטוב ביותר. אסור לתבוע יותר מהמגיע כדי שהפשרה תצא כדין.

מקובל לראות בפשרה, מעין הליך לא שיפוטי, אשר במסגרתו, מבקשים הפשרנים להציע דרך ליישוב הסכסוך, דרך שאינה חותרת בהכרח לדין אמת וצדק, אלא להשכנת שלום בין המתדיינים. במאמר זה, מבקש פרופ' ברכיהו ליפשיץ, כיום ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית, להוכיח שתפיסה זו אינה נכונה. לדבריו, יש לראות בפשרה הליך שיפוטי לכל דבר, המאפשר לבעלי הדין לבחור בין התדיינות שהיא בבחינת עמידה "בפני הא-לוהים", להתדיינות שהיא בבחינת עמידה "בפני אדם".

סוגיות שונות בהלכות דיינים מלמדות על האפשרות העקרונית, לסטות מסדרי הדין הקבועים בהלכה, באופנים שונים. עיון בסוגיות שונות בהלכות דיינים, מגלה שתי תפישות שונות: הגמשה "אנכית" והגשמה "אופקית" של סדרי הדין, כלשונו של הרב מיכאל בריס. הגמשה 'אנכית' היא זו המתאפשרת עקב מתן סמכות מיוחדת לדיין, מכוחה הוא רשאי לדון, אף שלא לפי סדרי הדין הרגילים. הגמשה 'אופקית' היא זו שאינה מתאפשרת עקב שינוי מעמדו של הדיין, אלא עקב הסכם שבין המתדיינים. בחינת שיטתם של בעלי התוספות לעומת זו של הרמב"ם בסוגיות יחיד מומחה, פשרה וקבלת פסולים, מגלה שתי תפישות עקרוניות ומנוגדות בהקשר זה, ויש בה כדי ללמד על משמעויותיהן ההלכתיות.

טבעו של המשפט הוא, שהוא נוקשה, קבוע, ומנוכר לתנאי החיים המשתנים. לכן, לא אחת הוא מביא לתוצאות הסותרות את הצדק ואת רגש המוסר האנושי הטבעי. מכאן, נובע בהכרח קיומו של מתח מתמיד בין המשפט לצדק. כלי חשוב ביותר שמציע המשפט העברי, כדי ליישב את המתח ולכונן מערכת משפט שהצדק אינו זר לה, הוא הפסיקה לפנים משורת הדין. ברם, הפעלתו של כלי זה, כרוכה בבעיות לא מעטות, עליהן עומד הרב ירון אונגר, במאמרו. בחינת המקורות בעניין, מגלה דואליות. יש מקורות התומכים בפסיקה לפנים משורת הדין, ויש שדוחים אותה. הניסיון ליישב בין המקורות השונים מגלה עקרונות מנחים, בכל הנוגע לפסיקה לפנים משורת הדין. במהלך הדיון, מתעוררות שאלות נכבדות, כגון: האם כל אדם זכאי שינהגו עמו לפנים משורת הדין? מה מעמדו של הציבור ומוסדותיו בהקשר זה? האם ניתן לפסוק לפנים משורת הדין גם בענישה? ועוד.

הנחלת משפט התורה בקרב החברה הכללית ובקרב כל קהילה היא ממגמותיו של מכון "משפטי ארץ". בעקבות זאת, ובעידודו של ראש המכון, הוקם בעזר ה' בתחילת שנת תשס"א בישוב איתמר אשר בשומרון, בית דין לממונות, אשר חברים בו רבנים הלומדים במכון. לפנינו אם כן, פסק הדין הראשון, אשר יצא מתחת ידיו של בית דין זה, אשר בהרכבו ישבו שני תלמידי המכון, הרב נתן חי, רב הישוב איתמר, והרב צבי פרג, יחד עם הרב משה לין. חידוש מעניין שבפסק דין זה, אשר מן הראוי להפנות את תשומת אליו, הוא נטילת היוזמה מצד בית הדין, תוך התערבות בגוף הדיון, על מנת להגיע ליישוב הסכסוך. למעשה, בית הדין פועל לא רק כפוסק הלכה, אלא גם כמגשר בין הצדדים. הדבר נעשה בדרך מעניינת, שאינה שגרתית לרוב. אולם התוצאות מדברות בעד עצמן.

פסיקת בתי הדין לממונות מותנית על פי החוק בהסכמת שני הצדדים שבית הדין יכריע ביניהם. במקרה שהנתבע מסרב לקבל את סמכות בית הדין על בית הדין להתיר לתובע להגיש את התביעה בבית המשפט. הלכה בסיסית זו מעוררת שורה של שאלות נוהליות שבהן עסק הרב הלל גפן: כיצד יש להודיע לנתבע על התביעה, מה הראיה הנדרשת לסירובו של הנתבע כדי להתיר לתובע לפנות לבית המשפט, ומה דינו של נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן לחתום על הסכם הבוררות המקובל "בין לדין ובין לפשרה". בנוסף, נדונה השאלה המהותית, האם לאחר שנתבע סירב לבוא לדין תורה, והדיון התקיים בבית המשפט, רשאי התובע לגבות את מה שפסק בית המשפט, או שמא רק את מה שמגיע לו על פי ההלכה.

בהסכמי הבוררות המקובלים מסמיכים הצדדים את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". הסמכה זו מחייבת להגדיר מה נכלל בסמכות בית הדין לפשרה. בסוגיה זו עסק הרב דניאל כ"ץ שעמד על ההבחנה בין פשרה על פי דין לבין פשרה בהסכמת הצדדים. גם כאשר מדובר על הסכמת הצדדים, יש להבחין בין הסכמה נקודתית לפשרה מסוימת שבית הדין הציע לצדדים (שדומה במידת מה לגישור), לבין הסכמה כללית שבית הדין יכריע בדרך של פשרה. הרב כ"ץ הוסיף והדגיש שגם פשרה צריכה לעשות מתוך חתירה לצדק במובנו הרחב. כמו כן, הפשרה מאפשרת להרחיב את סמכות בית הדין ולהשיב לו סמכויות שאבדו לבתי הדין, ובכלל זה, הכרעה במחלוקות וחיוב בנזקי גוף.

על פי פנימיות התורה יש צורך בעשיית שלום בין הדין לעולם, ופשרה עונה על הצורך הזה, וכך היא מאפשרת ליישם את הדין בעולם. ממילא, פשרה כוללת גם מעורבות של הדיין בהמתקת הדין, בניגוד לדין האלוקי שאינו כולל מעורבות פעילה של הדיין. על פי הבנה זו הוסברו המקורות הרבים מהם עולה שפשרה היא סוג של צדק, וכן מנהג בתי הדין לכפות פשרה על הצדדים על בסיס הסמכה כללית לפסוק "בין לדין ובין לפשרה" בהסכם הבוררות.

הכרך החמישי בסדרת משפטי ארץ, ובו מאמרים של חוקרי המכון לצד רבנים וחוקרים. כרך עוסק בסוגיות היסוד של עבודת בית הדין לממונות: דן יחיד, הוצאות משפט, ערעור, הסתייעות בהוצאה לפועל ועוד. תשפ"א, 410 עמודים. ניתן להוריד את הספר כקובץ בחינם, או לצפות במאמרים באתר אסיף.