פרשת כי תשא - מהי עבודת ה' ומהי עבודה זרה

פרשתנו מרחיבה מאד בביאור האִסור לעשות פסלים וצורות. התורה אוסרת לעשות צורה או תמונה אפילו לשם ה'. העגל שנעשה בפרשה נעשה, לדעת מפרשים רבים, לשם ה', ואעפ"כ הוא נאסר כעבודה זרה.

גם בספר דברים, כשמזכיר משה את מה שנלמד ממעמד הר סיני, הוא מתיחס בצורה שוה לעשיית עבודה זרה ולעשית פסל לשם ה'. והוא אומר "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו'", כלומר: ראיתם במו עיניכם שלה' אין תמונה. מי שעובד תמונה, איננו עובד את ה'.

המחפש צורה מחפש את המוחש ואינו מאמין באלהים האמִתי שברא את העולם וקיומו אינו תלוי בחושינו. לכן גם מי שאינו מכיר את ה' בשמו ולא ראה התגלות, אם הוא מאמין באלהים שברא את העולם והוא קים וקדמון ואינו תלוי בחמר, הרי הוא מאמין בה'. כאברהם שה' לא נודע לו בשמו וכפי שלמדו חז"ל ששתי כליותיו נעשו לו כרבנים ולמד והאמין שיש מנהיג לבירה. אך מי שלוקח תמונה ואומר שזה ה', גם אם הוא קורא לה בשם ה' היא אינה ה' והיא ע"ז. כי לה' אין תמונה ואין לו גוף ואינו בכלל העולם החמרי.

לכן, אלה שאינם מאמינים בשום אל, דומים לעובדי עבודה זרה. כל התפישות האלה נובעות משרש אחד. כולם סוברים שכל הכחות בעולם הם כחות של חֹמר ובהם תלוי הכל. גם האדם שעובד פסלים וגם האדם שאינו מאמין בשום אל, יוצאים מנקודת הנחה שלא יכול להתקיים שום דבר מחוץ למסגרת המוחש והנתפש בשכלנו האנושי ובחושינו האנושיים, ומחוץ למסגרת הכללים הטבעיים המוכרים לנו. בין אם מדובר על מי שמאמין שאת העולם מניעים אל השמש ואל הים ואל הנהר ואל האדמה, ובין מי שמאמין שאת העולם מניעים האנרציה והגרביטציה והקרינה וכו', כולם אומרים למעשה אותו דבר. אין שום דבר מעבר למסגרת המקום, הזמן והחֹמר.

רק מי שמאמין בכח ה' שאינו גוף, והוא קדמון, כלומר אינו חלק מהחמר ומהזמן ומהמערכת שלפיה דבר קודם גורם את הדבר הבא, אכן את ה' הוא עובד.

גם ההתגלות שראו בני ישראל לא היתה התגלות של תמונה או של דבר מוחש כלשהו. לכן, פרשתנו מרחיבה ומבארת שיש להשמיד את כל פסלי ותמונות העמים. ואין לכרות עמם ברית. מי שעובד צורה שיש לה תמונה, אינו עובד את ה'. הוא עובד כח מוחשי. אבל כל מי שעובד את בורא העולם, שמעבר למוחש, גם אם אינו קורא לו בשם ה', הרי הוא עובד את ה'.

ועוד, פרשתנו מרחיבה ומבארת את האסור לעבוד תמונות וע"ז, כי מי שעושה תמונה עלול לחשוב שאנו דתיים כמו שעובדי הע"ז דתיים. לנו יש תמונה ולהם יש תמונה, העקר הוא הרגש האנושי. (כלומר: המוחש האנושי), התפלה וההתעלות. באה התורה ללמד שאין שום דבר משותף לנו ולהם. לא הרגש האנושי עִקר בעבודת ה' אלא האמת האובייקטיבית האבסולוטית: ה' אלהינו ואין בלתו. ואין לו גוף ולא דמות הגוף והוא לא מוחש ברגש האנושי. המחפש את המוחש אינו מחפש אלא את הרגש שלו, כלומר: הוא עובד את עצמו, לא את ה' והאמת. אין דבר משותף לו ולנו, ואנו מצווים לאבדו. (וכבר הזכרנו זאת לעיל).

לכן תמוה שדוקא בפרשתנו מבקש משה לראות את ה'. ולא עוד אלא שה' אומר לו שלא יוכל לראות את פניו אלא את אחוריו. כלומר: יש פנים ויש אחור. אם כן, על מה נאמר שאין תמונה?

בפרשת ואתחנן, אחרי תיאור מעמד הר סיני נאמר פסוק הפוך מהפסוק בפרשתנו, בפרשתנו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", ושם נאמר "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות... אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו". כלומר: מעמד הר סיני היה רגע נדיר שבו אפשר היה לראות את פני ה' בלי למות.

לפי זה יש לבאר שבקשתו של משה בפרשתנו היא לראות שוב את מעמד הר סיני. על זה השיב לו ה' "לא יראני האדם וחי". ומכאן התשובה לשאלתנו. רְאִית פנים או אחור אינה ראית דבר מוחש. ראית פנים היא ראיה של הקולות הגדולים של מעמד הר סיני שתכנם "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא". אין כאן מראה ממש כי אין לה' מראה. אין לו גוף, אך יש תחושה בעצמה גבוהה מאד של "אנכי ה' אלהיך אל קנא". רְאִית אחור היא ראיה של אותו כח אדיר של ה', אבל מאחור, כלומר: אותו דבר עצמו, אך לא בהכרה ישירה. כבוד ה' הוא אותו כבוד ה', אבל החשיפה של האדם אליו משתנה. ובראיה כזאת ההתגלות היא "ה' ה' אל רחום וחנון". זוהי ההתגלות שחש משה כאשר עבר ה' על פניו לבקשתו. (ויתכן שמשה, שמדתו דין, בקש שה' יסלח לישראל במדת הדין. ה' אמר לו שזה בלתי אפשרי. הדין מחיב להעניש. אבל ה' סולח במדת הרחמים).

עם ישראל אינו רואה את פני ה' אבל הוא נראה שלש פעמים בשנה אל פני ה'. הראיה היא ראית פנים, אבל היא הֵראוּת ולא ראיה. עם ישראל שהולך אחר ה' הולך לאור רחמי ה', ה' ה' אל רחום וחנון.

ה' מדבר אל משה פנים אל פנים, אבל משה לא אומר לו ואתה ידעתני פנים אל פנים, אלא ואתה אמרת ידעתיך בשם. השמות, כפנים, הם צורות שונות של התגלות. לכן ההתגלות נבחנת בשאלה באיזה שם נקרא ה' בכל התגלות. התגלות שבה שמו רחום וחנון, היא שונה מהתגלות שבה שמו אל קנא. וכבר הרחבנו בפרשות שמות ווארא בחשיבות השמות בספר שמות.

אל משה ה' מדבר פנים אל פנים. לעמת זאת, עם ישראל אינו רואה את פני ה'. אבל גם עם ישראל נראה שלש פעמים בשנה אל פני ה'. הראיה היא ראית פנים, אבל היא הֵרָאוּת ולא ראיה. (אמנם יש להעיר שביהמ"ק הוא מעין הר סיני כפי שכתבנו בכמה מקומות, כגון בסוף פרשת פקודי, או במאמר "ויכס הענן את אהל מועד", ועוד. ולכן עם ישראל רואה בו התגלות כעין הר סיני ונראה את פני ה'. ולכן צריך להזהר לא לעשות צורות וכו', כמו שראית בסיני) עם ישראל שהולך אחר ה', הולך לאור רחמי ה', ה' ה' אל רחום וחנון, שהרי הוא הולך אחר ה', ורחום וחנון היא כנגד אחור.

עוד למדנו מכאן שאין אצל ה' דין לחוד ורחמים לחוד, כמו שאומר הרמב"ם שא"א לומר שכל מדה שלו לחוד כי א"כ אינו אחד. אלא הוא הדין והוא הרחמים. לכן נמשלו הדין והרחמים לפנים ואחור. הרואה את המלך מלפניו והרואהו מאחריו שניהם רואים את אותו מלך, אך כל אחד רואה תמונה אחרת. וכמובן שאין זה דומה לראית ה' שאינו גוף ואין לו תמונה, אך ע"מ לקרב את הדבר להבנת בני אדם דִמתה אותו התורה לכך.

רְאית כבוד ה' במלא גדלו (כפי שהיה במעמד הר סיני) יוצרת הבנה שהכל שיך לה' ואנכי ה', מדת הדין במלואה. ע"פ ראיה זאת מי שאינו מקבל את מרות ה' וחוטא ממילא אין לו מקום בעולמו של ה'. ראית אותו מראה שלא במלא גדלו מלמדת שמדת הדין היא היא מדת הרחמים, וה' הוא רחום וחנון.

אמנם יש להעיר שע"פ הפשט אין כאן קושיה. לפי פשוטו אין כאן חִלוק בין פנים ואחור וגם הראיה אינה מחלקת. נאמר "לא יראני האדם וחי" ולא "לא יראה האדם את פני וחי". יש כאן משל, כפי שאומר הרמב"ם במו"נ. בקש משה לראות שה' עובר על פניו ונשבע. אמר לו ה' שלראות לא יוכל, אך יוכל לדעת שה' עבר על פניו. אין כאן פנים ואחור ממש אלא משל, כאדם האומר לחברו בעברי אל תסתכל אבל אחרי עברי הבט וראה את גבי מתרחק ודע שאכן עברתי. כן אמר ה' למשה לראותני לא תוכל אך תחזה מחזה כאדם הרואה את גב חברו מתרחק. מחזה זה הוא כל טובו של ה' והוא מדות הרחמים, ולכן יש מקום לדרשה שכתבנו כאן.