אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יז: דיני מתנדבים
יז.ג. החזרי הוצאות למתנדב

כל מתנדב משקיע מזמנו וממרצו, וכפי שראינו מדובר בגמילות חסד בגופו. לעיתים עשוי המתנדב לגלות כי מדובר בגמילות חסד גם בממונו, כגון כשהוא נדרש להוציא כסף על הנסיעות למקום ההתנדבות. בנוסף, במקומות מסוימים ההתנדבות מותנית בלבישת מדים אותם נדרש המתנדב לרכוש, זאת בנוסף על הוצאות אכילה ושתייה של המתנדב בזמן ההתנדבות.

מבחינה הלכתית אדם הבוחר להתנדב עושה זאת מרצונו החופשי לגמול חסד עם אחרים, ובכלל החלטתו לגמול חסד הוא יכול להחליט לעשות זאת בגופו או בממונו.  כשם שמתנדב אינו יכול לדרוש תשלום עבור שעות ההתנדבות, כך הוא אינו זכאי לקבל תשלום עבור הוצאות שהוציא בגין ההתנדבות. אי לכך מתנדב אינו זכאי לקבל החזר הוצאות בגין נסיעות, ביגוד או מזון אותן הוציא במסגרת ההתנדבות.

גופים רבים המבוססים על מתנדבים מחליטים לחלק מלגות או להשתתף בהוצאות המתנדבים שלהם, לפי שיקול דעתם, יכולתם הכלכלית ומידת רצונם לתמרץ את ההתנדבות אצלם[1]. יתר על כן מתן מלגה ואפילו השתתפות בהוצאות המתנדב עשויות להיות גם הבעה של הכרת הטוב, שהינה ערך יהודי ומוסרי ראשון במעלה, שכל מערכות היחסים האנושיות וכן עבודת השם של האדם מושתתות עליו[2]. לכן השתתפות שכזו הינה דבר ראוי מבחינה מוסרית. אולם כמו ההתנדבות, גם השתתפות בהוצאות אינה בגדר התחייבות, ומקבל השירות רשאי להפסיק אותה בכל עת. בדומה לכך, גם גוף המחלק מלגות בגין התנדבות רשאי להפסיק לעשות זאת, והמתנדבים יבחרו מצידם האם להמשיך בהתנדבותם.

דא עקא, השתתפות בהוצאות המתנדב עשויה לעיתים לשמש את הצדדים כדרך לשלם שכר עבודה באופן המנוגד לחוק, כגון במטרה להתחמק מחובת תשלום מס על ידי שני הצדדים, או להימנע מלהתחייב לשלם לעובד שכר מינימום או שאר התנאים הסוציאליים המגיעים לו על פי חוק במסווה של התנדבות. השתתפות שכזו בהוצאות לא זו בלבד שאין בה מצווה, אלא שהיא מעשה בלתי חוקי, בלתי ראוי מבחינה מוסרית, גזל של המדינה[3], וגזל זכויות של העובד המוצג למראית עין כמתנדב[4].

יתר על כן, אם מתנדב כזה יפנה לבית הדין בדרישה לקבלת שכר מהמפעיל, סביר להניח כי בית הדין יקבע כי מדובר בעובד ולא במתנדב, ויחולו עליו החוקים המגנים על זכויות העובדים, כגון החובה לשלם שכר מינימום[5].

לכן על הצדדים המעוניינים בקיומה של ההתנדבות שלא תתברר בסופו של יום כמערכת יחסים של עובד-מעביד, ובהימנעות מהתחייבות בתשלומים אליהם הצדדים כלל לא התכוונו להתחייב, לנהוג כך: ראשית עליהם לנהוג ביושר כלפי המדינה ולא לנסות לשלם למתנדב שכר בחסות החזרי הוצאות. בנוסף, המתנדב יגיע רק מרצונו החופשי, מבלי להיות כפוף לדרישת נוכחות של מקבל ההתנדבות. המפעיל מצידו, לא יטיל עליו מרות של מעסיק, ויפה יעשה אם יכיר טובה וישתתף בהוצאותיו של המתנדב בסכומים סבירים.

[1] יש להעיר כי גם רשויות המיסים רואות בהחזרי ההוצאות למתנדב הכרת תודה ולא שכר, ולכן פוטרות אותם ממסים (תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות של מתנדב במוסד ציבורי), התשס"ו – 2006). מעניין לציין כי פטור זה מוגבל לסכומים סבירים, אולם כאשר ישנה חריגה מהם, החוק רואה בהם שכר על עבודה, והם חייבים במס הכנסה.

[2] עין אי"ה שבת א, יד.

[3] זו למעשה העלמת מס שאסורה על פי ההלכה והחוק, וכפי שכותב הרמב"ם גזלה ואבדה ה, יא: "שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל".

[4] כפי שכתבנו לעיל (פרק ב, סעיף ז), הסכם עבודה המנוגד לחוק אינו תקף גם מבחינה הלכתית, והעובד זכאי לקבל שכר מינימלי, וגם אם העובד הוכרח לוותר על שכרו מחמת דוחקו והסכים לעבוד בתמורה לקורת גג לראשו ואוכל להשביע את רעבונו, אין הסכמתו תקפה, ומניעת שכרו המגיע לו אינה אלא גזל ועושק של עני ואביון שאותו אסרה התורה בדבריה "לא תעשוק שכיר עני ואביון".

[5] עצם העובדה שאדם קיבל רק החזרי הוצאות מחיה לא די בה בכדי להגדיר את השירות כהתנדבות. עוד מימי חז"ל ועד לפני למעלה ממאה שנים, קודם שהחל העולם לחוקק את חוקי המגן, היו מצבים בהם שכרו של העובד לא היה מספיק אפילו בשביל לממן את עלות המזון אותו הוא היה מוכרח לאכול בכדי להתקיים (לדוגמא, ראו גיטין יב ע"א "עבדא דנהום כרסיה לא שויא"), ולכן אין זה מופרך שאדם שזקוק לכך יעבוד במקום עבודה שיציע לו קורת גג לראשו ואוכל להשביע את רעבונו.

יש להעיר כי חריגה לעיקרון זה קיימת במדינת ישראל במסגרת השירות הלאומי. מבחינה לאומית ואישית השירות נעשה בהתנדבות, אולם מעמדו הוסדר מבחינה חוקית, לפיה הגוף המפעיל את מתנדבי השירות הלאומי מחוייב לספק להם תקציב עבור מזון ומגורים, אולם, הוא לא יוגדר כמעסיק ולא ישררו בין המתנדבים ובין הגוף המפעיל יחסי עובד-מעביד המזכים בתנאים סוציאליים.