אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יז: דיני מתנדבים
יז.ו. פיצוי למתנדב שניזוק

במקרה של נזק למתנדב במהלך ההתנדבות, ההלכה אינה מטילה תמיד חיוב על מי שנהנה מההתנדבות או על מי שהפעיל את המתנדב, אלא מבקשת לבחון באיזו מידה ניתן לראותו כאשם בנזק שנגרם למתנדב. רק אם ניתנה למתנדב הוראה לבצע פעולות מסוימות, אשר חייבו אותו לקחת סיכונים בלתי סבירים, יש לפצות את המתנדב[1].

לעומת זאת אם המפעיל נתן למתנדב הוראות סבירות ובטוחות, הדריך אותו כראוי, וסיפק לו ציוד מגן מתאים, והמתנדב מסיבה כזו או אחרת[2] נפגע, אין להטיל את האשמה על המפעיל ומן הדין הוא פטור מלפצותו אם נפגע.

יש לציין כי ההלכה אינה פוטרת את האדם מאחריות לבריאותו שלו ולביטחונו האישי. אם הוא מזהה סיכון שאינו סביר, הוא חייב לסרב לבצע את הפעולה, ואם לא יעשה כן הוא עשוי לאבד את זכותו לפיצוי[3]. בנקודה זו האחריות על המתנדב גדולה יותר מהאחריות המוטלת על עובד, שכן המתנדב יכול לסרב לבקשה שנראית לו מסוכנת ביתר קלות מאדם אשר זהו מקום עבודתו וממנו פרנסתו[4]. אכן, אם המתנדב לא היה מודע לכל הסיכונים הכרוכים בהוראה שקיבל, או שאינו מעריך נכון את יכולתו לבצעה בבטחה[5] לא תוטל עליו האחריות כאשר ניזוק כתוצאה מעשיית הפעולה. חוסר מודעות שכזה אופייני במקרים רבים למתנדבים שאינם בקיאים בתחום בו הם עוסקים, והדבר מטיל אחריות נוספת על המפעיל.

אמנם כתבו הפוסקים כי כאשר מדובר בפעולה שנעשתה בהתנדבות[6] חייב הנהנה לפצות את הניזק בדיני שמיים[7] גם אם פעל לפי שורת הדין[8]. לעיתים ניתן לראות את הנהנה כמי שהכשיל את המתנדב וגרם לו להיפגע[9], לפעמים ניתן להגדירו כמזיק בגרמא[10], אולם גם אם לא ניתן למצוא במעשיו פגם מסוג זה או אחר, עדיין תרבוץ עליו האחריות המוסרית. זו נובעת מכך שהנזק למתנדב נגרם עקב הצורך של הנהנה או עקב בקשתו מהמתנדב לבוא לעזרתו. בדיני שמיים די בכך כדי להטיל על הנהנה אחריות מוסרית מסוימת לפגיעה במתנדב[11].

שונה הדבר כאשר מדובר בעובד, שכן, כאמור, כל עבודה כרוכה בסיכונים מסוימים אותם נוטל העובד על עצמו ומגלם אותם בשכרו. לפיכך אין המעסיק חייב לפצות את העובד אם הסיכונים אכן התממשו והעובד נפגע[12]. לעומתו, המתנדב לא קיבל דבר בתמורה לסיכון שנטל על עצמו ולפיכך יש יותר מקום להטיל את האחריות לפגיעה בו על מי שעבורו בוצעה ההתנדבות[13].

משמעות החיוב בדיני שמיים אינה בהכרח חיוב כספי שכן הרבה דרכים לו למקום לפרוע מן האדם[14] אלא מדובר בחיוב מוסרי. על הנהנה לחזור בתשובה אם שגה, ולמצוא את הדרך לתקן את הנזק למתנדב אם בדרך של התנצלות, פיצוי, או כל דרך אחרת המקובלת על הנפגע.

[1] בבא מציעא פ ע"ב; שולחן ערוך חו"מ שח, ז. וראו שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, כ; שו"ת הרא"ש פט, ד, שחיוב זה אינו תלוי ביחסי עבודה אלא בדיני נזיקין שחלים בשווה על עובד, מתנדב וכל אדם אחר. כך קובע גם החוק כי חובתו של אדם לשמור על בטיחות העובדים אצלו, בשכר או בהתנדבות (פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל. עוד קובע סעיף 63 לפקודת הנזקין (נוסח חדש), כי אי מילוי של האדם אחרי הוראה חוקית, ובכללה הוראה זו, יצדיק את חיובו בתשלום פיצוי לנפגע.

[2] אין זה משנה אם מדובר ברשלנות או טעות של העובד, או שמדובר באירוע שאינו בשליטתו של העובד. כל עוד לא מדובר ברשלנות או פשיעה של המעסיק – המעסיק פטור.

[3] בבא מציעא פ ע"ב, וראו רשב"א שם; חזון איש בבא קמא, ח, ט, ד"ה ומצינו.

[4] ראו שו"ת יד אליהו, כח, המטיל על המעסיק אחריות גדולה יותר כאשר מדובר בעובד בשכר, כיוון שזה האחרון עשוי לתת את הסכמתו לביצוע הפעולה בשל לחצים כלכליים אותם חש מצד המעסיק, לחצים שאינם קיימים במתנדבים.

[5] בבא מציעא פ ע"ב; שולחן ערוך חו"מ שח, ז.

[6] יש מהפוסקים הסוברים שהדבר נכון גם ביחס לעובדים ראו שו"ת מהרשד"ם חו"מ, תלה; באר שבע סנהדרין צה ע"א. ויש שהגבילו זאת לעבודה שנעשתה ביוזמת מקבל השירות ראו שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא, או"ח, לד.

[7] שו"ת מהר"י וייל, קכה.

[8] הפוסקים למדו זאת מהגמרא סנהדרין צה ע"א, שהטילה על דוד המלך אחריות מוסרית להריגת הכהנים בנוב ולמות שאול ובניו, בשל העובדה שכאשר הזדמן לנוב ונעזר בכהנים, לא נזהר מספיק מהאזנות סתר.

[9] שו"ת יד אליהו, כח.

[10] משפט שלום קעו, מח; פתחי חושן שכירות, ז, לא.

[11] שו"ת מהרשד"ם חו"מ, תלה; שו"ת גור אריה יהודה חו"מ יח.

[12] שו"ת הרשב"א מיוחסות לרמב"ן, כ, ראו עוד בבא מציעא קיב ע"א: "ואליו הוא נושא את נפשו - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה? לא על שכרו?", וכן הגר"א חו"מ קפח, טו.

[13] שו"ת צמח צדק (הקדמון), ו.

[14] שו"ת מהר"י וייל, קכה: "שבשליחותו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין... כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא".