אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק טז: בטיחות העובדים
טז.ב. פיצוי לעובד שניזוק

בעניין תשלום פיצויים לעובד שניזוק במהלך עבודתו, ההלכה אינה מטילה חיוב אוטומטי על המעסיק, אלא רק במקרה בו המעסיק אשם בנזק שנגרם לעובד במהלך עבודתו. לדוגמה, אם המעסיק נתן לעובד הוראה לבצע פעולות מסוימות, ומכיוון שהעובד סמך על המעסיק שההוראות סבירות נגרם לעובד נזק, על המעסיק לפצותו[1].

יש לציין כי ההלכה אינה פוטרת את העובד מאחריות לבריאותו ולביטחונו האישי, ואם הוא מזהה סיכון שאינו סביר, הוא חייב לסרב לבצע את הפעולה, ואם לא יעשה כן הוא עשוי לאבד את זכותו לפיצוי[2]. אולם לרוב העובד אינו מודע לכל הסיכונים הכרוכים בהוראה זו, או שאינו מעריך נכון את יכולתו לבצעה בבטחה ולכן הוא סומך על הוראות המעסיק[3], הסתמכות המתחזקת במקרה בו קיים פער מעמדות בין העובד ובין המעסיק[4].

לעומת זאת, אם המעסיק נתן לעובד הוראות סבירות ובטוחות, הדריך אותו כראוי, וסיפק לו ציוד מגן מתאים, והעובד מסיבה כזו או אחרת[5] נפגע, אין להטיל כל אשמה על המעסיק ואין כל סיבה לחייבו בתשלום. התורה מניחה כי כל עבודה כרוכה בסיכונים מסוימים. ברור שגם אחרי נקיטת כל אמצעי הבטיחות, עבודה על פיגומים מסוכנת יותר מישיבה בסלון, ובעבודה עם מסור דיסק נפגעים יותר אנשים מאלו שנפגעים כתוצאה מקריאת ספר במיטה. את הסיכונים הללו נוטל העובד על עצמו ומגלם אותם בשכרו ולפיכך אין המעסיק חייב לפצות את העובד אם אכן התממשו והעובד נפגע[6].

החוק מסדיר את אחריותו של המעסיק לשמירה על שלום עובדיו. החוק קובע כי עליו להדריכם כראוי, לדאוג לציידם בציוד מגן, ולדאוג כי הציוד איתו הם עובדים יהיה תקין ובטיחותי^[7]. בנוסף לכך קובע החוק כי אם המעסיק לא מילא אחר דרישות החוק ניתן לתבוע אותו על הנזק שנגרם עקב כך[8]. חיוב זה חורג מגדרי החיוב המפורשים בהלכה, המטילים חיוב רק כאשר המעסיק עשה פעולה כלשהי בגינה ניזוק העובד.

אולם מסתבר כי החוק תקף גם על פי ההלכה ואם המעסיק לא מילא את חובתו החוקית רשאי העובד לתבוע ממנו תשלום פיצויים. הסיבה לכך היא שדרישות החוק עולות בקנה אחד עם דרישות ההלכה, התובעת מהמעסיק לדאוג לשלום עובדיו, ולמנוע מהם נזקים אפשריים. אם כן יש לראות בחוק המטיל על המעסיק חובת תשלום אמצעי לאכיפת דין התורה ויש לו תוקף גם על פי ההלכה[9].

יש לציין כי בתי המשפט במדינת ישראל (בנוגע לתוקף ההלכתי של פסיקותיהם עסקנו בפרק ב סעיף ז) מפריזים בהטלת חובת תשלום על המעסיק, ובשחרור העובד מכל אחריות, גם במקרים בהם החוק אינו קובע במפורש את חובתו של המעסיק. הם מחייבים את המעסיק בפיצוי גם אם הדריך כראוי, צייד כדין, ושמר על תקינות המכונות כחוק, רק בשל העובדה שלא פיקח כי העובדים ממלאים אחר הוראותיו. כמו כן יחייבו בתי המשפט את המעסיק גם על טעויות שעשה העובד, בניגוד גמור להנחיות שקיבל[10]. מגמה זו היא פרי יצירתו של בית המשפט, והואיל והיא מנוגדת להלכה היא אינה מחייבת מבחינה הלכתית.

[1] בבא מציעא פ ע"ב; על פי ריטב"א שם, ד"ה רב אשי; שולחן ערוך חו"מ שח, ז; פתחי חושן שכירות ז, ל. מעבר לכך, לדעת המהר"ם מרוטנבורג, מרדכי בבא מציעא, שסז, המעסיק הוא בגדר שומר על העובד ואחראי לנזקים שייגרמו לו. אולם מרבית הראשונים חולקים על כך ורואים במתן ההוראה הבלתי סבירה פעולה המחייבת מדיני נזיקין ראו שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן כ; שו"ת הרא"ש פט, ד. שתי הדעות הובאו על ידי הרמ"א חו"מ קעו, מח.

[2] בבא מציעא פ ע"ב; רשב"א שם; חזון איש בבא קמא, ח, ט, ד"ה ומצינו.

[3] בבא מציעא שם; שולחן ערוך חו"מ שח, ז.

[4] ראו שו"ת יד אליהו, כח, אשר הטיל על המעסיק אחריות מוסרית למותו של עובד, בשל הלחץ הגלוי והסמוי אותו הפעיל על העובד על מנת שזה יסכים לדרישתו. ועיינו בשו"ת מהרשד"ם חו"מ תלה, המתעלם משיקול זה.

[5] לצורך העניין אין זה משנה אם מדובר ברשלנות או טעות של העובד, או שמדובר באירוע שאינו בשליטתו של העובד, כל עוד לא מדובר ברשלנות או פשיעה של המעסיק אין לחייבו.

[6] שו"ת הרשב"א מיוחסות לרמב"ן כ. וראו בבא מציעא קיב ע"א "ואליו הוא נושא את נפשו – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה? לא על שכרו?"; ביאור הגר"א חו"מ קפח, טו.

[7] פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל.

[8] על פי סעיף 63 לפקודת הנזקין (נוסח חדש).

[9] יתר על כן מסתבר כי חיובו של המעסיק במקרים מעין אלו הפך כבר להיות מנהג המדינה ויש לחייב אותו בשל כך. ראו שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, כד.

[10] לסקירה כוללת של הנושא במשפט הישראלי תוך השוואתו לדין התורה עיינו בפסיקת השופט שמואל טננבוים, בית הדין האזורי לעבודה תל -אביב-יפו, עב 3820/04 פרנס דוד נ' אברהם לב.