אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק טז: בטיחות העובדים
טז.א. חובת המעסיק לבטיחות עובדיו

מכלל הערכים אותם מבקשת התורה להנחיל לנו ניתן לומר כי הערך של שמירה על חיי האדם נמנה בין הערכים החשובים ביותר "שסכנת נפשות דוחה את הכל"[1]. הדבר נכון ביחס לאחריות האדם לחיי עצמו ונכון שבעתיים כאשר חייו של אדם אחר תלויים בו. את חובת הזהירות המוטלת על האדם למנוע מצבים שעלולים להוביל לסכנת נפשות הדגימה התורה באמצעות חובת בניית מעקה אשר נועד למניעת נפילה של אדם אחר מגגו של בעל הבית "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"[2]. הפוסקים הבינו שהלכה זו היא דוגמה ולמדו ממנה שקיימת מצווה מן התורה על האדם לעשות את כל מה שביכולתו למנוע מצבים מסכני חיים וכפי שכתב הרמב"ם:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר "השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים"[3].

יש לציין כי אין קשר הכרחי בין הדרישה למנוע את הנזק, ובין חובת התשלום על הנזק, אשר תתברר בסעיף הבא. בהחלט ייתכן שהתורה תחייב את האדם לנקוט בפעולות אשר יפחיתו את הסכנה, ויחד עם זאת, אם האדם לא נקט אותן, הגרוע מכל התרחש, ואדם נפגע פגיעה שהיה ניתן למנוע אותה, התורה לא תחייב את הרשלן בתשלום[4].

התורה, בניגוד לשיטות משפט אחרות, מפרידה בין הדרישה המוסרית שעשויה להיות גבוהה מאוד ובין חובת הפיצוי שעשויה להיות מוגבלת ביותר. חובת הפיצוי אינה אמורה לשקף, ואינה יכולה לשקף את מכלול הדרישות המוסריות מהאדם. וכי ניתן לפצות באופן מלא את משפחתו של אדם שנהרג כתוצאה מעבודה בגובה ללא אמצעי זהירות? הרי שום פיצוי לא יחזיר את האדם שהלך לבלי שוב. לחיים אין מחיר ולכן אין להגביל את הדרישה המוסרית לזהירות רק בגבולות החיוב הכספי.

חובה כללית זו מגיעה לידי ביטוי בהקשר של דיני עבודה בדרישה מן המעסיק לדאוג לבטיחות מקום העבודה עבור העובדים במקום, ועבור הפוקדים את מקום העבודה, וכפי שכתב הרב עוזיאל:

ונוטה אני לומר שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום ככתוב: "ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך"... מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בדיקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא[5].

חובה זו היא מצוות עשה מן התורה, והימנעות ממנה נאסרה באיסור לאו מן התורה. בנוסף לכך, חובה זו מעוגנת גם בחוקי מדינת ישראל[6] המגדירים כללי בטיחות, הן כלליים והן ייחודיים לכל ענף במשק. מדינת ישראל אף משקיעה משאבים רבים באכיפת כללי הבטיחות בענפים השונים[7].

יש להעיר כי יש מהפוסקים שסברו כי אפילו אם המעסיק מילא אחר חובתו במלואה, אם התרחשה תאונה ועובד נפגע, הרי שעצם העובדה שהדבר התרחש ברשותו של המעסיק מטילה על המעסיק אחריות רוחנית ומוסרית לפגיעה[8]. בפרט במצב בו המעסיק הוא שיזם את ההתקשרות בינו ובין העובד שנפגע[9]. אחריות זו כוללת תהליך קשה של תשובה ותשלום כספי לקרובי הנפגע[10].

[1] רמב"ם מילה, א, יח.

[2] דברים כב, ח; ספרי דברים כי תצא, רכט.

[3] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא, ד.

[4] ערוך השלחן חו"מ תי, ד.

[5] שו"ת משפטי עוזיאל ד, חו"מ, מג. וראו שו"ת יד אליהו, כח, שכתב כי במקום בו הסיכון הוא במידה כזו האוסרת על העובד להסתכן, עובר המעסיק על איסור "ולפני עור לא תתן מכשל".

[6] פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל.

[7] על פי דו"ח מבקר המדינה (68.ג) הפיקוח אינו מספיק, וזאת למרות שהמפקחים הממונים על שמירת הבטיחות בעבודה מבקרים בכל שנה בכמחצית מאתרי הבנייה המוכרים בארץ.

[8] שו"ת מהרי"ו, קכה; שו"ת מהרשד"ם חו"מ, תלה; באר שבע סנהדרין צה ע"א. ועיינו בשו"ת צמח צדק הקדמון, ו, הסבור שאין להטיל על המעסיק אפילו אחריות מוסרית, אמנם למעשה הוא פוסק (שם, ובסימן צג) כדעת המהרי"ו.

[9] שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא, או"ח, לד.

[10] ראו במקורות שהובאו בהערה 7. כמו כן, במצבים מסוימים ניתן לראות את המעסיק כמי שגרם לעובד נזק באופן עקיף (גרמא) בעצם העסקתו. הגדרתו כמזיק בגרמא תטיל עליו חיוב תשלום בדיני שמיים. ראו משפט שלום קעו, מח; פתחי חושן שכירות, ז, לא. לדעת הרב זלמן נחמיה גולדברג, "שבחי הפשרה", משפטי ארץ א: דין דיין ודיון, עמ' 82, חיוב בדיני שמיים עשוי להפוך לחיוב ממוני בבית דין המוסמך לפשר בין הצדדים.