אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ט: שינויים בהסכם העבודה
ט.ג. שינויים בגובה השכר

ככלל, כל שינוי בתנאי העבודה, מצריך את הסכמת שני הצדדים. למשל, זכותו של העובד לבקש העלאה בשכרו במהלך תקופת הסכם העבודה וזכותו של המעסיק לסרב לבקשה זו. באותה מידה זכותו של המעסיק לבקש מהעובד להסכים להפחתה בשכרו, או להיקף משרתו, וזכותו של העובד להתנגד לבקשה זו. הפחתה בשכר, או בהטבה אחרת לה זכאי העובד[1], ללא הסכמתו, אסורה[2], ונחשבת להפרה מצידו של המעסיק בדומה לפיטורין[3].

דרישת העובד להעלאת שכר כמוה כמשא ומתן על קבלה למקום עבודה חדש. ככזה, היא מושפעת כמו כל משא ומתן מהאינטרסים של הצדדים, מהאלטרנטיבות העומדות בפניהם ומהנורמה המקובלת. אגב, האינטרסים אינם קשורים בהכרח לתחום הכלכלי שכן לעיתים מאחורי דרישת העובד להעלאת שכר מסתתרת שאיפה לקידום מקצועי ולסיפוק נוסף. לעומת זאת, מאחורי סירוב המעסיק להעלאת השכר עשויים להסתתר מניעים הקשורים ליחסי העבודה.

הדברים נכונים גם כאשר הדרישה להעלאת השכר מגיעה בעקבות עלייה כללית במחיר העבודה בשוק. מחיר העבודה החדש יכול לשמש אולי כנורמה שעשויה להוות בסיס להסכמה חדשה בין הצדדים, אך בשום פנים הוא אינו מחייב את הצדדים, המחויבים אך ורק להסכם הקיים ביניהם[4].

כאשר חל פיחות בערך המטבע או שיוקר המחיה האמיר, ישנה שחיקה בשכרו הריאלי של העובד. במצב כזה ישנה הצדקה להעלאת שכרו של העובד, ואף ראוי שהמעסיק יעשה זאת ביוזמתו[5].

אם המעסיק מסרב להעלות את שכרו רשאי העובד לתבוע את המעסיק בבית הדין, אשר יבחן את מידת השחיקה בשכר ויחייב את המעסיק לשנות את ההסכם באופן ששכרו הריאלי של העובד יישמר[6]. חשוב לציין כי המעסיק מצידו יכול כמובן לפטר את העובד, ולהימנע מהצורך להעלות את שכרו. אולם במקרים בהם לא ניתן לפטר את העובד, כגון, באמצע תקופת ההעסקה או במקרה שמדובר בעובד הנהנה מקביעות במקום עבודתו, שוב אין ברירה למעסיק ועליו לבצע את התאמות השכר הנדרשות[7].

במקרים קיצוניים, בהם האינפלציה גואה[8], והחוק מחייב את המעסיקים להעלות את שכר העובדים בשיעור מסוים[9], המעסיק חייב לעשות כן גם על פי ההלכה, מדין "מנהג המדינה"[10].

[1] שו"ת הריב"ש, תעה.

[2] בבא מציעא עז ע"א; שולחן ערוך חו"מ שלב, ה.

[3] שו"ת חוות יאיר, קמ.

[4] מקרה דומה מובא בגמרא בבא מציעא עז ע"א: "דאייקר עבידתא ואימרו פועלים, ואזל בעל הבית ופייסינהו. מהו דתימא; מצו אמרי ליה: כי מפייסינן - אדעתא דטפת לן אאגרא, קא משמע לן; דאמר להו: אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה" כלומר, העלייה בשכר העבודה הובילה את העובדים לחוסר נחת, בעל הבית זיהה זאת והבטיח לעובדים פיצוי. במקרה זה אומרת הגמרא שהבטחתו אינה מחייבת אותו להעלאה בשכר אם לטעמו די אם יפצה את העובדים באמצעות שיפור התנאים במקום העבודה, כגון שינוי בתפריט המוגש להם בארוחת הצהריים.

[5] כך היה נהוג בתקופת המשנה ביחס למשכורות הדיינים כמבואר בכתובות קה ע"א, וראו בשו"ת חתם סופר חו"מ, קסו, שכך יש לנהוג במשכורתו של רב הקהילה.

[6] ראו הרב פידלינג, תחוקת העבודה, עמוד סג. לדבריו כך סבור גם הראי"ה קוק אשר סבר כי סירוב להגיע לדין תורה אשר ידון בשחיקה בשכר הריאלי מהווה עילה לשביתה. הדברים נאמרו בע"פ לזלמן שרגאי מראשי הפועל המזרחי ופורסמו בסגנונו בכתב העת "הנתיבה", עיתון הפועל המזרחי בארץ ישראל, עוד בחיי הרב (א' בניסן תרצ"ג). הדברים הובאו גם על ידי הרב כתריאל אפרים טכורש, כתר אפרים, יט.

[7] כך פסק בית הדין הרבני בירושלים, פסקי דין רבניים ב, עמ' 318.

[8] נכון להיום שעור האינפלציה המינימלי בו עשוי החוק לחייב העלאת שכר עומד על 8% בשנה.

[9] במדינת ישראל לא קיים חוק המחייב באופן אוטומטי כל מעסיק לשלם תוספת יוקר כאשר השכר נשחק. הדבר מתרחש בשני שלבים: השלב הראשון מבוסס על הסכם קיים או הסכם שנוצר בין ארגוני העובדים ובין המעסיקים. בשלב השני מוציא השר הממונה צו הרחבה המחייב את כלל המעסיקים במשק לשלם תוספת יוקר לעובדים.

[10] פתחי חושן, שכירות ח, הערה י. בדרך כלל גישתנו היא כי לחוקים בתחום יחסי העבודה יש מעמד מחייב יותר מ"דינא דמלכותא". אך אין הדבר נכון בנוגע לתוספת יוקר שאיננה קוגנטית והעובד יכול לוותר עליה. לפיכך, כל עוד מדובר במשכורת שמעבר לשכר מינימום רשאים המעסיק והעובד להסכים כי המעסיק לא ישלם את תוספת היוקר, אם העובד אינו מסכים לכך רשאי המעסיק לפטרו. אי לכך אין לראות בצו המחיל את תוספת היוקר על כלל העובדים בשוק הפרטי חוק מחייב.