אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק י: הלנת שכר
י.א. האיסור וחומרתו
התורה מייחסת לתשלום שכר העובד במועדו ובמלואו חשיבות עליונה, ומייחדת לו שתי פרשיות. האחת בספר ויקרא[1] המייחדת איסור לגזל השכיר בנפרד מגזל של כל אדם אחר: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", והאחרת בספר דברים המאריכה בחומרת הלנת שכר שכיר:
לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.[2]
וביארו חז"ל[3] כי המשלם לעובד את שכרו בזמן מקיים מצוות עשה מן התורה, ולעומתו המעכב את שכר העובד, כולו או חלקו, מלבד הפסד המצווה, עשוי לעבור על חמישה לאווים[4].
גם הנביאים הזהירו על עבירה זו והשוו אותה לעבירות החמורות ביותר. וכך אמר הנביא מלאכי: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר"[5]. עוד הוסיפו חז"ל ואמרו כי המלין את שכר העובד הרי הוא "כאילו נוטל נפשו ממנו"[6], ומכאן למד הזוהר[7] כי העונש על הלנת שכר הוא נטילת נפשו של המעסיק ובני ביתו קודם זמנם.
ראויים לציטוט דברי ה"חפץ חיים" רבי ישראל מאיר הכהן מראדין:
הרבה אנשים ישרים ובעלי מידות טובות ומקיימים שאר מצוות התורה כדת וכהלכה, והמצוה הזו של תשלומי שכר שכיר בזמנו רפויה היא בידם[8]... כל אחד מישראל מזדרז לקיים שאר מצוות התורה... ואילו במצוה זו, שהיא גם כן מצות עשה דאוריתא, והוסיפה התורה כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר בזה.[9]
לאיסור 'בל תלין' נתן בעל ספר החינוך[10] טעם חברתי: התורה זיהתה את השכיר עם העני, וכחלק מהדאגה לעני באופן כללי, דאגה התורה כי כאשר מוצא הוא עבודה יבוא על שכרו באופן מיידי ובכך יתחנך המעסיק למידת החסד והחמלה. כמובן שלאחר שניתנה התורה היא לא עשתה אבחנה בין עני ועשיר והאיסור חל במידה שווה על כל העובדים. כפי שנראה הוא חל אף על קבלנים, אפילו יהיו עשירים כקורח. לעומתו סבור השל"ה[11] כי מצווה זו באה לשקף את השגחתו היום יומית של הקב"ה על ברואיו, והעובר על איסור זה פוגע בהשגחתו יתברך.
איסור הלנת שכר מתייחס לכל תמורה אותה היה אמור העובד לקבל עבור עבודתו, על פי ההסכם שביניהם או על פי החוק. לדוגמה, גם עיכוב של תשלומים לקרן הפנסיה של העובד, או סירוב לשלם תוספת על שעות נוספות המגיעה לעובד על פי החוק, היא בגדר איסור 'בל תלין'[12]. כמו כן גם המלין שכרו של ילד או ילדה שעבדו אצלו עובר ב'בל תלין'[13].
מכיוון שהאיסור להלין שכר שכיר אפילו באופן חלקי הנו איסור הלכתי המוטל במלוא חומרתו על המעסיק, עליו להתייחס אליו כמו אל כל איסור הלכתי אחר. לפיכך, במקרה בו למעסיק יש ספק האם הוא שילם את השכר עליו התחייב לעובד, הוא חייב לעשות כן, ולא לחכות לכך שהעובד יוכיח לו שלא קיבל את שכרו[14].
לסיום נציין כי יש להבחין בין החיוב הממוני לשלם לעובד את שכרו, לבין האיסור להלין את השכר. ישנם מצבים שיוזכרו בהמשך הפרק בהם ישנו חיוב ממוני ללא איסור.
[1] ויקרא יט, יג.
[2] דברים כד, יד.
[3] תוספתא בבא מציעא י, ג; ספרי דברים כי תצא, רעח; בבא מציעא קיא ע"א.
[4] שולחן ערוך חו"מ שלט, ב.
[5] מלאכי ג, ה.
[6] בבא מציעא קיב ע"א; שולחן ערוך שם.
[7] זוהר קדושים, ג, פד ע"ב ואילך.
[8] במקרים בהם אכן הזלזול בתשלום מלוא השכר במועד מצוי אצל בני תורה קובע החפץ חיים כי הדבר כרוך בנוסף לכך בחילול השם, ביאור הלכה, רמב, ד"ה לכבד.
[9] אהבת חסד ט, פתיחה לתשלומי שכר שכיר (הקדמה לפרק ט).
[10] ספר החינוך מצווה רל; תקפח. ועיינו בהסכמת הרב יעקב אריאל לספר זה שביאר כי האיסור נובע מהדרישה ל"חלוקה צודקת בין מי שמסר את כל אונו להגדלת הונו של זולתו".
[11] של"ה קדושים, דרך חיים תוכחות מוסר, נג.
[12] כך אמר לי הרב זלמן נחמיה גולדברג.
[13] רמב"ם שכירות יא, ו.
[14] ערך ש"י חו"מ שלז; שו"ת שבט הלוי ז, רלב.