הועד המקומי של הישוב הודיע על גביה של תשלום ארנונה של הועד המקומי. בחוזה בן משכיר ושוכר כתוב שהמשכיר ישלם את הארנונה. ושאלה מי צריך לשלם ארנונה של הועד המקומי (שהיא בנוסף לארנונה שכל תושב מחוייב בה).
כל מיסי היישוב מוטלים מדינא על מי שנהנה מהם דהיינו השוכר (שו"ע חו"מ קסא, ג; שם קסג, ג, וראו גם בפסקי דין ירושלים כרך ב עמוד פא, וכרך יד עמוד צד), אלא אם כן החוק מטיל את המיסים דווקא על בעל הבית. לפי זה, הארנונה ומיסי היישוב גם יחד היו אמורים להיות מוטלים דווקא על השוכר ולא על המשכיר, ואכן כך ההלכה וכך גם החוק (אלא אם מדובר בשכירות לזמן קצר וגם אז אם העבירו את השכירות על שם השוכר התשלום מוטל עליו).
במקרה זה נחתם חוזה שהמשכיר ישלם את הארנונה. אלא שמתעוררת שאלה האם מיסי יישוב דומים לארנונה או דומים ל'וועד בית'. ואכן, גם בזמן הגמרא היו דברים שבני החצר עשו עבור עצמם במנותק וללא קשר למיסים שבני העיר גבו[1].
מבירור שערכנו עולה שמצד המועצה והמדינה מיסי ארנונה ומיסי ישוב הם שני סעיפים שונים של אותו הדבר: שניהם נגבים מכח חוק עזר שמתקינה המועצה, ישנם יישובים שהגביה של מיסי הוועד נעשית באותה גביה של שובר הארנונה של המועצה. (דהיינו שורה אחת ארנונה, שורה שניה מיסי וועד) וע"פ הנוסח של חוק העזר מיסי יישוב נקראים 'ארנונת וועד מקומי'.
אמנם מצד שני ישנם הבדלים ביניהם. לדוגמא, ארנונה נגבית לפי שטח הדירה, מיסי יישוב ברוב המקומות נגבים באופן זהה לכל משפחה.
זאת ועוד, בתנאים בדיני ממונות לא מתייחסים ללשון המשפטית והחוקית בהכרח, אלא ללשון בני אדם. ואצל בני אדם, במקומות שבררנו, יש הבדל ביניהם. דומה הדבר לאגרת שמירה שבלשון בני אדם היא שונה לגמרי מארנונה אע"פ שהמעמד החוקי שלה זהה לארנונה, ולכן אם לא יהיה רמז שגם אגרת שמירה כלולה בארנונה לא נכלול אותה.
לכן נראה שהארנונה לא כוללת את מס היישוב ואף אם נגיד שיש פה ספק, כיוון שמדינא התשלום מוטל על השוכר נמצא שאין ראיה ברורה להטיל את החיוב על המשכיר.
הוכחה כזאת יכולה להיות לשון החוזה: אם כתוב בחוזה השוכר ישלם למשכיר כך וכך שקלים ללא שום תוספת אז אולי ניתן לדייק מכאן שהכוונה היא לכלול כל מס שיכול לצוץ כולל מיסי יישוב. וכן אם יהיה כתוב: ארנונה וכו' שזה יכלול חיובים אחרים כלפי המועצה, אבל אם החוזה כתוב בלשון אחרת שמשתמעת לשני פנים, חזרנו לדין המוציא מחברו עליו הראיה ולדין יד בעל השטר על תחתונה ואין ביכולת המחויב (השוכר) להוכיח שהוא פטור.
[1] משנה בבא בתרא, א,ה.
הרשמו לקבלת עדכונים