רעש של ילדים בין שתים לארבע

השאלה:

שלום וברכה, הילדים של השכנים שלנו משחקים בחצר (קופצים על טרמפולינה) ומרעישים בקולות רמים של דיבור וצחוק. המרחק מהתוצר של השכן לחלון של חדר השינה שלנו הינו כ- 4 מטרים. העניין, שהרעש הינו בשעות המנוחה 14:00-16:00 בשבת. כל ניסיון ובקשה להתחשבות שאין משחקים בשעות המנוחה ובמיוחד בשבת שזו פגיעה של ממש בעונג שבת וגזל שינה של ממש , לא עוזרים. אציין, שזה לא קורה בכל שבת אבל כן מעת לעת. אנחנו רוצים להגיע ולהזמין לדיון את השכנים שלנו לדין תורה. אודה על הכוונה והתייחסות. תודה מראש.

תשובה

א. רעש הילדים מהלכות שכנים

בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנו סעי' ב נחלקו השולחן ערוך והרמ"א האם ניתן למחות על נזקי רעש היוצאים מדירת המגורים של השכן או לא (בשונה מהרעש בחצר המשותפת). אמנם הרמ"א מודה לשולחן ערוך שחולה יכול תמיד למחות על נזקי רעש, וכיוון שהכל חולים אצל שינה הפוסקים קבעו שכולם יכולים למחות על נזקי רעש בשעות המנוחה.

אמנם כל המחלוקת הזאת היא ברעשים היוצאים מדירת מגורים של שכן שגר בחצר או בבניין המשותף. אבל רעש המגיע מהדירה מהצד השני של רשות הרבים- שונה.  

הגמרא במסכת ב"ב (כ:) מדברת על נזקי רעש של שכנים:

מתני'. חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; ... ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות.

גמ'. מ"ש רישא ומ"ש סיפא? אמר אביי: סיפא אתאן לחצר אחרת.

כלומר, לדעת אביי שהלכה כמותו (אף אם בפרשנות המשנה לא התקבלה פרשנותו) אם הרעש נובע לא מחצר משותפת אלא מחצר פרטית אחרת שיש לה כניסה נפרדת אין רשות למחות. ולכן הרישא של המשנה שעוסקת ברעש של לקוחות- יכול למחות בידו כי מדובר על חצר משותפת, ואילו הסיפא שעוסקת ברעש של תלמידים שבאים ללמוד אומנות אצל השכן, כיוון שמדובר על חצר אחרת אינו יכול למחות בהם.

וכמו שכתב בעניין זה בשו"ת מהרלב"ח סימן צ"ז:

"הראשון מצד שכל דברי הרב הם בחצר השותפין או במבוי סתום כאשר דייק בלשונו ז"ל בפרק הנזכר ובסוף פרק י"א מאותם ההלכות ודבריו ז"ל לקוחים מהמשנה ובריתא והגמרא שדקדקו כך בסוגיא הנזכר ובכאן אינו כן כאשר כתבתי, אלא הם שני חצרות פתוחות לרשות הרבים, ועם היות שכפי השכל היה נראה לומר שבהיזק הבא מחמת הקול אין לחלק בין אותה חצר לחצ' אחרת כיון שהקול נשמע בחצר האחרת ומאי דנקיט הרב חצר או מבוי סתום הכא מטעם דאז יש קול הנכנסים ויכולים לעכב עליו מה שאין כן כשהם שני חצרות פתוחות לרשות הרבים דאז לא יש קול הנכנסים זה היה נראה לומ' אבל כפי האמת אינו כן אלא אפילו שיהיה נשמע הקול בחצר האחרת אין יכולין לעכב עליו. ויש לי להביא ראיה מהגמ' מאוקמתא דאביי במשנה דקאמר סיפא אתאן לחצר אחרת דהשתא לדידיה בחצר אחרת אינם יכולין לעכב עליו מקול התינוקות אף על גב דנשמע קולם שם דאי לאו הכי פשיטא ואף על גב דפליג עליה רבא והלכתא כותיה לגבי אביי לא פליג עליה לענין האי דינא אלא דמוקי מתניתין דשריא אף באותה חצר כן כתבו התוספות שם"

מדברים אלו עולה בבירור שרעש ילדים אינו עילה מספקת מצד הלכות שכנים.

ב. רעש השכנים מצד המוסר ודרך ארץ

אמנם ברור הדבר שאין זה אנושי ומוסרי להפריע לשכנים בשעות המנוחה. ודבר זה השכל מחייבו וכן כתב בתשובות והנהגות[1]:

"...ומ"מ תקנת שכנים המקובל שלא ליתן הילדים להרעיש בשעות המנוחה, והוא ממדת המוסר, ויש לב"ד לכוף שיתנהגו בשלום וכמנהג המקובל".

נראה שהמנהג הוא הרבה פעמים לפי החוק, כאשר החוק מבטא עמדה הגונה וישרה, שכן הרבה אנשים נוהגים לפי החוק כי כך ישר לעשות, ולכן הוא המנהג.  ולכן לפי דברי תשובות והנהגות יש יכולת למחות בהם שכן החוק (תקנות התשנ"ג) קובע כי:

 "3. (א) אסור להפעיל מכשירי קול (שירת אדם, צעקות, כלי נגינה, רדיו, טלוויזיה, פטיפון, רמקול, מגביר קול וכד'), בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 23.00 ל-07.00 למחרת, בכל אחד מהמקומות הבאים באזור מגורים:

תחת כיפת השמים.

במקום שאינו תחת כיפת השמים ואינו סגור מכל צדדיו כלפי חוץ.

בניין מגורים."

למסקנה, מצד הלכות שכנים כפי שהם נראה שאין אפשרות למנוע מהילדים לשחק, אבל על בית דין מוטל למחות בהם מצד המנהג והיושר הטבעי, ובי"ד יכול לכוף אותם, ואולי גם ע"י קנס, (אפילו ללא התייחסות האם החוק מחייב כדינא דמלכותא דינא).