תקציר

במאמר נבחן היחס שבין המוסר להלכה בכתביהם של פוסקי הלכה ציונים־דתיים, מתוך בחינת יחסם לדוקטרינה של חסינות אזרחים, לפיה יש להגביל את המלחמה ולהוציא את האזרחים ממעגל הלחימה. הדילמה בסוגיה זו נובעת מכך שלכאורה ההלכה מורה להשמיד את האויבים ולהרוג לכל הפחות את כל הזכרים במלחמה, הלכה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגנה על האזרחים. באופן כללי כמעט כל הפוסקים אימצו את הדרישה להבדיל בין אזרחים לחיילים בלחימה (ברמות שונות). במאמר מוצגות גישות שונות להתמודדות עם הדילמה הזאת, והן משקפות גישות שונות ביחס למוסר ולפילוסופיה של ההלכה, ויש להן גם משמעויות שונות, לפחות באופן תיאורטי.

הגישה הראשונה מבוססת על פתרונות מטא־הלכתייים (כגון “חשש איבה” או “חילול ה'”) שבגללם אין לנהוג לפי הציווי. הגישה השנייה טוענת שיש לפרש את ציווי התורה ואת ההלכה באופן מוסרי, כלומר לזהות את העמדה המוסרית המבדילה בין אזרחים ללוחמים עם האיסור המקראי של הריגת נשים וילדים. הגישה השלישית סוברת שהגבלת הוראות ההלכה מותאמת למציאות שעברה מן העולם: הציווי המקראי נדרש להתמודד עם מלחמות אכזריות, אך במלחמות המרוסנות יותר בימינו אין לנהוג באותה דרך. הגישה הרביעית היא, שאומנם ההלכה מאפשרת לנהוג על פי המוסר אך היא אינה מחייבת לנהוג על פיו בכל מצב, ויש לראות בנורמה המוסרית מעין ‘מדת חסידות’ ולא נורמה מחייבת. הגישה החמישית והאחרונה היא, שאכן יש רף גבוה שיש לשאוף אליו, אלא שהדרישה המוסרית והדרישה ההלכתית תלויות בתנאים משפטיים שמעצבים את הדילמה ואת ההכרעה בה.

למאמר המלא לחצו כאן