תורת הריבונות: תגובה מורחבת לפרופ' ידידיה שטרן

בשבועות האחרונים פרסם פרופ' ידידיה שטרן סדרת מאמרים בנושא ההלכה הציונית-דתית ויחסה לריבונות, למדינת ישראל ולמוסדותיה. ניכר היה שהדברים נכתבו מתוך חיפוש אחר תורה כזו, ולא כדי לנגח, ודווקא בגלל זאת, ראויים הדברים לתגובה גם אם יש בה מחלוקת.

ראשית, עלי לומר שאני שותף מלא לחיפוש האמור, ואף מסכים לחלק קטן מהדברים, אולם, על רובם אני חולק. פרופ' שטרן טען שני סוגים של טיעונים, הראשון, להיעדר כמעט מוחלט של משנה תורנית בכלל, וציונית דתית בפרט, בשאלת היחס למדינה ולמוסדותיה, והשני, לגבי תוכן המשנה הרצוי בעיניו. מפאת קוצר היריעה, אתמקד בעיקר בסוגיה השנייה, זו המהותית.  

התורה והדיסוננס הציוני-דתי

טוען פרופ' שטרן ש"קיים דיסוננס חריף בין העמדה ההלכתית לבין מציאות החיים, שסכנתו רבה". אשר על כן הוא קורא לפוסקי ההלכה לבחור בדרך הלכתית לצמצום המתח בין התורה לבין המדינה, אף שזו האחרונה איננה מתנהלת על פי חוקי התורה.

טרם שנדון במעמדן של הרשויות השונות על פי ההלכה יש לדחות את עצם הקריאה הגורפת. התורה לא נועדה כדי לתת לגיטימציה לעשייה האנושית, אלא להיפך, כדי לאתגר אותה. אשר על כן, גם בתחום המדיני העיון במקורות אינו אמור להפיק רק מתן אישור-בדיעבד לכל מה שממילא קורה, אלא דווקא קריאה לשינוי, במידה והוא נדרש.

אמת הדבר, שקריאה זו יוצרת מתח אישי בחייו של כל ציוני-דתי (ובסתר הלב, גם בליבו של כל חרדי), אולם, מתח איננו בהכרח דבר רע. מעבר לכך, לא ניתן לבטל מפני המתח האישי את האתגר שמציבה התורה בתחום הציבורי. אתגר שעל תוכנו נעמוד מייד.

מדעי המדינה היהודית

מדעי המדינה עוסקים בין השאר במבנה המשטר, בתהליכי קבלת ההחלטות ובתיאוריות שמאחוריהן. נקודת המוצא של הדיון כולו היא שאלת חלוקת הכוח בין בני אדם. מקומו של האל נפקד ממדעי המדינה לאור מסורת "שתי החרבות" הנוצרית על פיה "תנו לאל – אשר לאל, ולקיסר – אשר לקיסר".

לעומת זאת, מדעי-המדינה-היהודית עוסקים בעיקר בשאלת מקומו של הקב"ה בחיים הציבוריים. אמנם, יש עיסוק במסורת היהודית גם בשאלות קלאסיות של מדעי המדינה, אולם, מוקד החידוש היה ונשאר שאלת מקומו של הקב"ה במשטר. כאשר התשובה לשאלה זו קיימת בשני ערוצים:

ערוץ ראשון הוא שהמסגרת החוקית היא חוקי התורה והפרשנות שלהם נתונה לתלמידי חכמים.

ערוץ שני הוא שכל נבחרי הציבור צריכים להשתמש בסמכותם "לשם שמיים" (רמ"א חו"מ קסג, א), זאת, אף שהם אינם חייבים להיות תלמידי חכמים. הערוץ השני ממשיך את האמירה היהודית העקרונית שכל יהודי עובד את ה', ולא רק אנשי הדת. אשר על כן, גם נבחרי הציבור עובדים את ה' במסגרת עבודתם הציבורית. כעת נדון ביחס ההלכתי לרשויות השונות.

הרשות המבצעת

עוד טרם להקמת המדינה חידש הראי"ה קוק שסמכויות המלך נמצאות כיום בידי העם, בהיעדר מלך (משפט כהן, קמד). בעקבות זאת, עמדת הפוסקים הציוניים (ראו למשל, הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמ' 26; הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, ירושלים תשמ"ט, א, עמ' 129; הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני ט, יב), ובכלל זה גם החרדיים-ציוניים, דוגמת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק י - חושן משפט סימן ו), היא שלמדינת ישראל הסמכויות של "מלך ישראל". הכוונה בעיקר לסמכות הפיקוד על הצבא.

למיטב הבנתי כמעט ואין ערעור על סמכות זו, גם כאשר פוסקי ההלכה סבורים שמדיניות הביטחון איננה מוסרית ואף מסכנת את אזרחי ישראל. למשל, בפרשת אלאור אזריה קרא הרב שלמה אבינר (מאמר  ב"אהבה ואמונה") להחיל עונש מוות על מחבלים, אולם, הוא לא קרא לאזרח לפעול בניגוד לפקודות.

לצד זאת, העמדה היהודית הבסיסית היא שלא יתכן שציות אנושי יגבר על הציות לחוקי התורה, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט): "ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו". אגב, עמדה זו מסתברת גם לכל ליברל שאינו מוכן לקרוא לציות עיוור לחוקי המדינה, אלא תובע סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יתירה מזו, עמדה ליברלית אמיתית אינה דורשת מאדם לציית לפקודה הנוגעת באופן עמוק את צו מצפונו.

כאן המקום להתפלא על כך שדווקא האגף הליברלי של הציונות הדתית מאמץ גישה לאומנית, על פיה חוקי המדינה קודמים למצפון ולצו הדתי. כיצד פגיעה בחופש הדת יכולה להתיישב עם עמדה ליברלית?

הרשות המחוקקת

פרופ' שטרן כתב ש"ככלל, הכנסת וחוקיה אינם נתפסים כפסולים בפסיקה הציונית-דתית". קביעה זו שגויה. פוסקי ההלכה אינם מקבלים את חוקי הכנסת שנועדו להחליף את חוקי התורה. הכוונה בעיקר לחוקים הממוניים הבסיסיים, כגון, חוק החוזים, חוק המכר ועוד. חוקים אלה נחקקו מתוך התעלמות מחוקי התורה ומשמעותם היא ויתור על חלק ניכר מהתורה, דבר שלא ייתכן.

פוסקי ההלכה הציוניים-דתיים (להבדיל מהפוסקים החרדיים) מקבלים את חוקי המדינה בתחום הפלילי ובכלל זה חוקי התעבורה, במסגרת משפט המלך (ראו למשל, שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נב).

כמו כן, הם מקבלים את חוקי המדינה בענייני ממון כאשר מדובר על חוק שמטרתו להתמודד עם תופעה חדשה (יחסית), דוגמת, חוק זכות היוצרים, חוק החברות, חוק המקרקעין ואת דיני העבודה, כפי שכתב הריא"ה הרצוג (תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ב, עמ' 72): "עולה בדעתי בנוגע למציאות שנתחדשה בעולם המסחר והתעשיה, דבר כללי, שמציאות כזאת ומצב כזה לא היה קיים בימי חז"ל... יש לקבל דין המלכות בזה הממלא אותו הצורך שהיתה תקנה כזו ממלאה".

בנוסף, כאשר מדובר על חוק ממוני, או על תיקון לחוק ממוני, שנועד לתת מענה לבעיה ממוקדת, הפוסקים הציוניים נותנים לו תוקף הלכתי. כאן אפשר לציין כדוגמא את חוק המכר (דירות) שמגן על רוכש דירה מקבלן (פס"ד ארץ חמדה גזית 75030, באתר ארץ חמדה), וכן את סעיף החוק המחייב מתווך מקרקעין להחתים את הלקוחות על הסכם בכתב (פס"ד ארץ חמדה גזית 70003, ובפס"ד נוספים, שם).

כאמור, העמדה ההלכתית הציונית רואה בכנסת גוף שתורם ל"תיקון המדינה" ולהשלמת הנדרש בדרך של תקנות. לעומת זאת, העמדה החרדית מתעלמת מחקיקת הכנסת, ורואה בה לכל היותר מנהג (ראו למשל, עמדתו האוהדת יחסית של הרב אשר וייס, המובאת במאמרו של פרופ רון קליינמן, בכרך תחומין החדש ביחס לחוקי המדינה, ובכל זאת הוא רואה בחוק מנהג ותו לא).

הרשות השופטת

נקודת החיכוך העזה ביותר בין עולם ההלכה לבין רשויות המדינה היא הרשות השופטת. מקור ההבחנה בין הרשות המחוקקת לזו השופטת קדום, ונמצא כבר בשו"ת הרשב"א (ג, קט). להבנתי הוא משקף את מה שהוזכר לעיל שמקומם של אנשי הדת על פי התפיסה היהודית הוא ברשות השופטת, "כי המשפט לאלוקים הוא".

ההתנגדות האמורה עוסקת בשיפוט של בתי המשפט בתחום האזרחי (הממוני), אולם, בתחום הפלילי על פי ההלכה ישנה סמכות לכנסת לקבוע כי השיפוט על פי חוקי הכנסת ייעשה בידי ערכאות שאינן דתיות (גם זאת במסגרת משפט המלך).

אשר על כן, פוסקי ההלכה מהמגזרים השונים התנגדו לרשות השופטת של מדינת ישראל בחריפות, כאשר היא עוסקת בעניינים אזרחיים (דיני ממונות). לעמדה זו שותפים רוב רובם של רבני הציונות הדתית (ראו למשל, מאמרו של הרב יעקב אריאל, תחומין א), כך שהם לא ראו סתירה בין אמירת הלל ביום העצמאות לבין מאבק לשינוי עמוק של מערכת המשפט הישראלית. יתירה מזו, רבים מהשופטים הדתיים שהובילו את יישום המשפט העברי הודו ביושר שמערכת המשפט הישראלית איננה בבחינת "השיבה שופטנו כבראשונה" והחזון הוא להשיב את משפט התורה למכונו, כפי שכתב השופט יעקב בזק (תחומין ב, עמ' 524): "בזאת לא באתי חלילה לטעון כי מצב רצוי הוא שבתי דין של ישראל ידונו לפי משפט נכרי. לא מיניה ולא מקצתיה!".

בשולי הדברים יש לציין שלדעת החזון איש (סנהדרין טו, ד) אין לבתי המשפט של מדינת ישראל מעמד של "ערכאות של נכרים" אלא מעמד של "ערכאות של הדיוטות". הגדרה זו כ"הדיוטות" איננה מכשירה את בתי המשפט אולם, היא ממתנת את היחס אליהם כפי שכתב הרב שאול ישראלי (בצומת התורה והמדינה א, עמ' 321, הערת עורך 2):

כי מה שכתב (=הרמב"ם) שזה חירוף וגידוף ומרים יד וכו' זה הולך רק על דן לפני עכו"ם... אלא ודאי אין בהדיוטות משום חירוף וגידוף ואין שם אלא מצד גזל שאין הכרעתם הכרעה...

כמו כן, ישנה מחלוקת האם האיסור הוא על מי שהגיש את התביעה לבית המשפט או שמא גם על השופט. כאשר עמדתו של הרב (החרדי) אשר וייס שהשופט אינו עובר איסור גם כאשר הוא עוסק בדיני ממונות.[1]

הרבנות והריבונות

במאמרו של ידידי נתנאל פישר (מוסף שבת 897) הוא קבע כי "מעולם לא היה מצב שבו כל הרבנים היו כפופים לסמכות הלכתית אחת". משפט זה נכון בדיוק כמו המשפט שמעולם לא הוקרבו קורבנות בבית המקדש. רוצה לומר, הן הכפיפות הרבנית והן הקורבנות אבדו להם עם החורבן או מעט אחריו.

אובדן הכפיפות הוא חלק מאובדן הריבונות. ריבונות הלכתית מתייחסת להלכה כאל חוק מחייב שפרשניו הם חברי הסנהדרין, ולא כאל פולקלור או טעם אישי, וכך כתב הרמב"ם ( ממרים א, ד): "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל... הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין... משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל...".

חידוש הריבונות הלאומית היה תהליך קשה ביותר, אולם, הוא הצליח והפך את עם ישראל מקבוצה אתנית לאומה בעלת מדינה ותרבות פוליטית יציבה. תהליך כזה טרם התרחש בעולם היהדות. מהותו של התהליך, היא הפנת ערכי הממלכתיות (במלרע) אל עולם התורה. הפנמת ההבנה שהטוב המשותף חשוב מהייחודי והמפלג, שמחיר הפשרה זול בהרבה ממחיר הפיצול והפירוק. כמו גם ההבנה כי ממלכתיות מחייבת מוסדות חזקים, ולא ניתן להסתפק במנהיג בעל סגולות אישיות גדולות ככל שיהיו.

האם עולם התורה והרבנות מסוגל כיום להחיות את הממלכתיות הרבנית? אינני יודע. יש משהו עמוק בתרבות המחלוקת, שהיא חלק בלתי נפרד מתפיסת הלימוד היהודית האותנטית שמפריד ומרחיק, ובכלל זה הערך החיובי שיש בריבוי הדעות. בודדים היו אלה כמו הריא"ה הרצוג שהיו בעלי שיעור תורה קומה תורני, יכולת ארגונית והבנה עמוקה של מהות הריבונות התורנית, שהצליחו כמוהו לבסס את עוצמתה של הרבנות הממלכתית.

ברצוני להציע כי יתכן שהמפתח נמצא דווקא בשילוב בין דת ומדינה, בין רבנים ופוליטיקאים. בקבלה (בה אינני בקיא) דווקא ספירת המלכות היא זו המאגדת ומחברת את הספירות שמעליה. האם יוכלו דווקא מנהיגים פוליטיים יראי שמיים להוביל מהלך של חידוש הריבונות הרבנית? האם הם יוכלו להוביל את הרבנים לקבל את מרות המוסדות הרבניים הממלכתיים, וזאת, מבלי לנסות לקדם את העמדות הרבניות המועדפות עליהם דווקא? אינני יודע. בינתיים, המקום היחידי בו רבנים מקבלים את דעת הרוב הוא בית הדין, ואולי משם תצמח הריבונות.

אחרית דבר

מבלי להאריך נאמר רק שפיתוח תורת המדינה היהודית כבר עבר את השלב העובּרי. תורה זו מחייבת אמנם הרחבה, פיתוח והעמקה. אלא שלצד חצי הכוס המלאה לא ניתן להתעלם גם מחצי הכוס הריקה. ועיקרה, שהמחקר המסועף שכבר בוצע איננו חלק מתוכנית הלימודים במוסדות התורה הגבוהים (דווקא בלימודים התיכוניים יש ביטוי מסוים בהובלת מפמ"ר תושב"ע הרב יהודה זולדן).

להבנתי, לא יתכן שאדם יסיים לימודים בישיבת הסדר, ובוודאי בישיבה גבוהה מבלי שעסק באופן מסודר בשאלת מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל ומוסדותיה. שהרי מדובר בנושא הקשור בטבורו לתפיסת העולם הציונית-דתית ויש לו השלכה על אורח חייו של כל אזרח, כגון, בשאלת תשלום מיסים או שמירה על זכויות יוצרים (ואני משוכנע שמכוני המחקר ישמחו לסייע בגיבוש תוכנית לימודים כזו).

נקודה נוספת שראויה לשיפור היא דווקא בתחום השאלות – רוצה לומר, הדיון ההלכתי הטוב ביותר הוא זה שנסוב על שאלות אמיתיות בזמן אמת. בעניין זה יש לציין לשבח את פרויקט ישמ"ע שכולל כתיבת חוות דעת על פי המשפט העברי לשופטים. אולם, החוסר העיקרי נמצא בתחום התקשורת עם המערכת הפוליטית. נבחרי הציבור אינם פונים לעוסקים בתחום, ובכך נמנע פיתוח משמעותי של תורת המדינה. אני משער שכדי לפתח דו שיח כזה יש צורך ליצור יחסי אמון בין הצדדים כאשר בבסיסם ההסכמה על כך שמדובר בהמלצה, וזאת מתוך הבנה עמוקה שמדובר בשני צדדים המחויבים לאותה מטרה – "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון גליון 982