ניקוז מי שטיפת רצפה לחצר השכנים

רבני 'משפטי ארץ'
שכן המנקז מי שטיפת רצפת ביתו, הכוללים סבון ולכלוך, דרך המרזב אל חצר השכן, וגורם בכך לפגיעה בקרקע ובצמחי המאכל. אף שקיימת חזקה לעצם קיומו של המרזב, אין בכך בהכרח חזקה לשימוש בו לניקוז מי שטיפה, שכן ייעודו הרגיל הוא לניקוז מי גשמים. נראה שלדעת הרמ"א השכן יוכל לרכוש חזקה לשימוש זה רק לאחר שלוש שנים ובטענה שהייתה הסכמה מפורשת של השכן ומעשה קניין.
tags icon תגיות

ניקוז מי שטיפת רצפה לחצר השכנים

שאלה

המרזבים בבניין המשותף בו אנו גרים בנויים כך שהם מנקזים את המרפסות והגג לצדדי הבניין. אנו גרים בקומה התחתונה וחלק מהמרזבים נשפכים לתוך שטח שבבעלותנו (בטאבו). אחד ממרזבים אלו מנקז את המים מהמרפסת של אחד השכנים אשר נוהג לשפוך לשם את כל מי שטיפת הבית שלו. כלומר, לא מדובר כאן במי גשמים שיורדים על המרפסת אלא במי שטיפה מלאים בסבון, כולל כל הלכלוך של הסלון והמטבח שלו. הדבר מפריע לנו מאוד הן משום כניסת לכלוך מבית אחר לחצר שלנו והן בגלל שהסבון מרעיל את האדמה בה אנו שותלים צמחי מאכל. אני רוצה להוסיף כאן שתי הערות שאולי הן חשובות לדין:

  1. לכולם יש קולטנים למים בתוך הבית אלא שבגלל בניה לקויה של האינסטלציה בבניין יש כאלו שאטמו או אפילו לא פתחו את קולטני המים (במקלחות למשל). אנשים אלו טוענים שאין להם לאן לפנות את מי השטיפה ועל כן הם מוכרחים לפנות את הלכלוך הזה למרפסת ומשם לאדמה (שמורעלת מזה).
  2. בחלק מהדירות אין אפשרות טכנית לפנות את מי שטיפת הסלון והמטבח למרפסת, כך שמסתבר שניתן להסתדר גם בלי ניקוז מי השטיפה למרפסות. בפועל, מסיבה זו, רוב הבניין אינו מפנה את מי השטיפה למרפסת, למעט שתי קומות מתוך חמש בהן הדבר מתאפשר.

האם על פי התורה יש לי טענה כלפיו? אני טוען שהמרזבים נועדו לניקוז מי הגשמים ולא לניקוז מי השטיפה של הבית.

תשובה

ראשית, יש לבאר מושג בסיסי בדיני נזקי שכנים – "חזקת תשמישים". פירושו: אם אדם נהג באופן מסוים שיש בו פגיעה בשכנו, ושכנו לא התנגד לכך, הרי שבתנאים מסוימים יש לו היתר להמשך השימוש באותו האופן (ראו עוד לקמן סעיף ב).  

כעת עלינו לברר שתי שאלות:

א. מה השימוש הרגיל של המרזב, ומה ה"חזקה"?

ב. אם הדבר אפשרי, כיצד ניתן ליצור "חזקה" חדשה?

א. "חזקה" בנוגע לשימוש בצינור – קשה לענות בוודאות על סמך העובדות שבשאלה, ויש לבחון את המקובל. במקרה זה ברור שלשכנים יש "חזקה" על עצם הנחת הצינור, כיון שכך הבניין נבנה ולא היה מי שערער על כך, ולכן אין לדון כאן בשאלה של פתיחת צינור לחצר חברו.

אולם, גם כאשר יש "חזקה" לקיומו של צינור מוכח ברמ"א (חו"מ קנג, יב) שצריך "חזקה" לשימוש בצינור לצרכים שונים. כלומר, יתכן מצב בו יש "חזקה" לצינור, אבל בעל הצינור מוגבל בהיקף השימוש שלו בצינור. בהקשר זה, סביר להניח שמרזב נועד לניקוז הגשם, ולא לניקוז מי השטיפה של הבית שבדרך כלל מנוקזים לצנרת הביוב. ולכן ה"חזקה" של הצינור אינה מלמדת על זכות של השכן להזרים דרכו את מי השטיפה, ועליו ליצור "חזקה" של שימוש במרזב לצורך השטיפה.

ב. מסתבר שהזרמת מי שטיפת רצפה אינה נכללת ברשימת הנזקים שלא ניתן ליצור להם "חזקה" (המבוארים בשולחן ערוך חו"מ קנה, סעיף לו והלאה). כלומר, הזרמת מי שטיפה היא נזק שהבעלים אינם יכולים להתנגד לה לאחר שהשכן נהג כך.

כעת, יש לבחון האם זו חזקה המבוססת על שתיקה חד-פעמית של הניזק לנוכח הנזק – "אם חברו שתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור" (שו"ע חו"מ קנה, לה) או שיש צורך בהתנהגות כזו במשך שלוש שנים בצירוף טענה של המחזיק ששכנו התיר לו במפורש לנהוג כך ועשה על כך מעשה קניין (רמ"א שם).

הסמ"ע (קנג, לב) טוען שנחלקו בכך השו"ע והרמ"א: לדעת השו"ע לעולם שתיקה בלבד יוצרת "חזקה", ואילו לדעת הרמ"א יש לחלק בין נזק שפוגע בשכן באופן ישיר, אז צריך שלוש שנים וטענה על הסכמה, לבין נזק שנוצר מהסרת דבר שעד כה הועיל לשכן, שחזקתו נוצרת בשתיקה.[1]

על פי זה נראה שכאן לדעת הרמ"א בעל הנזק זקוק ל"חזקה" במשך שלוש שנים עם טענה על מעשה קניין (ראו גם נתיבות המשפט קנג, יג, שכותב שתלוי האם הנזק נעשה רק בבית המזיק או שנעשה על ידי הוצאת החפץ המזיק מהבית, גם לפי דבריו במקרה זה הנזק נעשה על ידי הוצאת המים מהבית).


[1] הגר"א (חו"מ קנג, י) סובר שלדעת הרמ"א תמיד יש צורך בחזקה של שלוש שנים עם טענה על הסכמת השכן.

הדפיסו הדפסה